כולנו מושפעים מן המציאות הביטחונית הבלתי יציבה במדינת ישראל. החיים בצל טרור ומלחמות גורמים לנו להטיל ספק ביכולת שלנו לעמוד באירועים טראומטיים והרסניים, ואנו נותרים לעיתים קרובות עם פחד עמוק סביב השאלה כיצד ובאיזו תדירות עלינו לנקוט פעולות כדי להגן על עצמנו.
אירועי ה-7 באוקטובר עוררו אצל לורן פלד ונעם חורב צורך לסקור שורה של אירועים שליוו את חייהם ממלחמת המפרץ ועד השבת השחורה של אוקטובר 2023. למעשה – סיפור של כל ישראלי שחי את חייו בישראל.
מהשיר הקודר מתבהרת חוויה של חוסר אונים וחוסר תקווה, תפיסה מדוכאת כלפי החיים, וחוסר יכולת לפתח עמדה אופטימית וחיובית לגבי החיים כאן . המילים "אין ייאוש" שמרסס שיכור על קיר ודברי ההרגעה והתקווה של האם – "מחר זה ייגמר" באוריינטציה אירונית הם תוספות אקראיות ולא קוהרנטיות לשיר. .שילוב הנשים העוצמתיות בקליפ הוא לא יותר מדיסוננס שלא קשור לקונטקסט המייאש.
המוסיקה מלווה את הנרטיב הטראומטי במנגינה נוגה יפה ובטון שירה עגמומי. לורן פלד שר את הסיפור בטון מרוגש של דכאון כאילו מדובר בחוויה אישית מתמשכת, נעם חורב מוסיף משהו בדיבור על מלחמת לבנון ב-2006 כדי לתת לשיר איזשהו צביון דוקומנטרי, אבל מבחינתו זו רק נגיעה – אפילו לא ראפ משמעותי נוקב. המוסיקה לא מייצרת דרמה על חיים בטרור. התחושה היא של החמצה מסוימת. שיר שיכול היה לגעת יותר בעומק הכאב והטראומה.
*** אלו הנשים המשתתפות בקליפ:
מרים פרץ, עמית פרקש, איריס חיים (אמו של יותם ז"ל החטוף שנהרג בשוגג), שלי שם טוב (אמו של עומר שעדיין נמצא בשבי) , נעה קליין ,יעל גבאי, נאוה רביבו , נטלי ושיר חג'בי, שני ישר, סיגל כהן, עליזה חן פפו, קורל גבאי, תמר סמו.
לורן פלד ונעם חורב מחר זה ייגמר בימוי, צילום ועריכה: אלון שפרנסקי
1990, מלחמת המפרץ / אני ילד קטן בן שבע שרץ מהחדר למקלט עם כל המשפחה/ כשאבא מותח גומיות במסֵכה
וברדיו פרשנים מברברים כהלכתם/ ההמון שר ברחוב, "סדאם המטומטם"/ ואמא שלי לוחשת בעיניים של נמר:/ "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."
על איזה קיר בקצה העיר/ ריסס שיכור מול כולם:אין ייאוש/ שום ייאוש בעולם
וב-94, אוטובוס מתפוצץ/ שומעים את הבום גם בלי להתאמץ/ בטלוויזיה כבר עוברים לאולפן החדשות/ ואז לשקופית, "זהירות, תמונות קשות."
השכנה נכנסת עם מגש של מתוקים/ ועפולה עצובה, הרחובות ריקים/ רק אמא שלי לוחשת: "זה חייב להסתדר,/ מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."
על איזה קיר בקצה העיר/ ריסס שיכור מול כולם:/ אין ייאוש/ שום ייאוש בעולם
2006, לבנון השנייה/ אני באוטו שלי, מחפש חניה/ מבול של הודעות, מילים על אוטומט:/ "הקפיצו גם אותנו, נדווח עוד מעט."
והשמות על המסך עולים ומתחלפים/ הרדיו מנגן את השירים הכי יפים/ ואמא מתקשרת קצת לבכות ולדבר:/ "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."
על איזה קיר בקצה העיר/ ריסס שיכור מול כולם:/ אין ייאוש/ שום ייאוש בעולם
2014, צוק איתן/ שלושה לוחמים עולים על מטען/ אנשים מסתובבים עם פחד בעיניים/ יותר מדי תפילות, פחות מדי שמיים
וכמה יעלה לנו לשתוק ואז לירות?/ מחַשבים בבני אדם כאילו הם שטרות/ ואמא שלי שולחת איזה ווטסאפ בלי הסבר:/ "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."
על איזה קיר בקצה העיר/ ריסס שיכור מול כולם/ אין ייאוש/ שום ייאוש בעולם
שבעה באוקטובר, עשרים ושלוש/ התמונות מהעוטף לא יוצאות לי מהראש/ אין שום דבר קדוש, הדמעות עוד בגרון/ אח שלי מוציא את המדים מהארון
ואלה הם חיינו, פצעים ונחמות/ כרוניקה מוכרת ושפופה של מלחמות/ מטח כבוד סמיך לזכרו של המג"ד/ ציורים של ילדים על הקירות של הממ"ד
ורק אמא שלי עדיין מסרבת לוותר:/ "מחר זה ייגמר, מחר זה ייגמר."
