גברים רבים בוכים בשירים על הגברות המאכזבות. מה בדיוק חיפש אצלה, שהפך כל אבן? ואם הפך "אבן" – איך עדין ליבו דואב? היא מתמחה בפרידות, חייבת "קורבן", לא יודעת מה היא רוצה מעצמה ("האמת שלך קצת שבורה") מה שלא מתחבר כל כך עם הנטיות המשפחתיות המקרבות של הוריה (אבא שלה שומע את המוסיקה שלו, אמא שומרת תמונות), בטח לא עם הרצון שלו ב"חתונה" ו"ילדים". ליאור דוידי עוסק בסיטואציה בנלית. הטקסט נשמע מכתב (מייל) פרוזאי שדוף אל האהובה הלא יציבה. המוסיקה מעצימה את התחושה. חספוס קולי קודר ודרמטי עטוף בצליל אלקטרוני-קלאסי, פופ שנות השבעים + כלי מיתר בעיבוד מסעיר שמעצים את התחושה. על אף הטון המתכוון, הלחן וההרמוניה היפים, ליאור דוידי נשמע מעט פשטני ולא ייחודי בניסיון לשדר את סערת הנפש.
שנתיים שאני הופך כל אבן לידך/ ובכלל, הפכתי כבר לאבן בעצמי/ אחרי שעות של כעס רגשות ואהבה/ יש פרידה, ונראה לי שאצלך זה תחביב/ אבא שלך עוד שומע את השיר שכתבתי מזמן/ כלום לא שובר אותי אבל את חייבת קורבן
ובחיים שלי אין הפתעות גדולות/ אני נשבע, רציתי חתונה וילדים/ אחרי הכל אני אוהב אותך אישה/ איזו אישה, להתחבק איתה ולהגן על הפנים/ אמא שלך עוד שומרת תמונות שעוצרות את הזמן/ הכל מצטלם יפה, אבל את חייבת קורבן
את לא רואה/ שהכול מסביבך מתפרק/ אולי אם הייתי שותק/ אז לא היתה לך סיבה לשרוף את הכל וללכת/ את לא רואה/ האמת שלך קצת שבורה/ תמיד מבקשת סליחה/ "לא התכוונתי לזה, אני כל כך 'אוהבת', אותך"
