ליאור נרקיס אחרי כל השנים, מסתגר באותה קופסה של גבר בודד בוכה בלילות. הוא לא יהמר על יציאה מחוצה לה. הלב סדקים, האוויר נגמר, התקווה גוססת. כמה צפוי, כמה ממוחזר. ממחזר שבלונה של הגבר המתקרבן הזמר בז'אנר הים תיכוני. בשורה תחתונה – פונה אליה כבמכתב גוף שני: "רק את יודעת לאהוב אותי/ רק את יודעת להטריף אותי".. ושרק היא יודעת לאהוב/ להטריף אותו. מחפש להשיב לו את האהבה שנלקחה ממנו בזעקות שבר לב ודיכאון.
הפתיח מייצר מתח בקול נמוך מסתורי ודרמטי: "אני לא יודע מה קרה אותו יום". התכוננתי לסיפור – אבל אין סיפור אישי ואין סרט מתח. סתם ריב. "כמעט זרקנו הכל למים" הוא משפט סרק נטול תוכן. ואז, מ"דיבורים של אנשים" נכנסים למסלול קצבי, נרקיס עובר למנעד גבוה כדי לספר לנו שהוא נותר "בודד בלילות" ו"דפוק בימים" ושרק היא יודעת "לאהוב/ להטריף" אותו.
תן לרגש לרוץ לפניך, זעק את הזעקה הכי נואשת שבעולם – אישה רחמי עלי, כי אני בודד ורע לי. נרקיס סומך על המפיק המוסיקלי, שיסייע להפוך את הדרמה למלודרמה. הרגשנות אכן פורצת בגדול, אבל עולה על גדותיה, ואני מתקשה להשתתף בצער המתבכיין הנואש.
ליאור נרקיס בודד בלילות
אני לא יודע מה קרה אותו יום/ כמעט זרקנו הכל למים/ יש לי הרבה דברים להגיד לך/ אבל לפעמים לפעמים אני לא מוצא את המילים …
דיבורים של אנשים אנשים מוזרים והלב שלי סדקים איך סוגרים ת׳כאב…
כבר נגמר לי האוויר/ אז יצאתי אל העיר/ והכל פה רץ מהר/ אף אחד לא עוצר….
והייתי בודד בלילות/ וחיפשתי אותך שעות/ ואת יודעת כמה פעמים כמה פעמים/ אני הייתי לבד/ והייתי דפוק בימים
לא הצלחתי למצוא ת׳מילים/ אני יודע כמה פעמים כמה פעמים/ את היית שם לבד/ ולא החזקתי לך ת׳יד
תיוגים של אנשים/ ואנשים נהיים קשים/ ואין היום כבר משמעות/ והתקווה הולכת למות
רק את יודעת לאהוב אותי/ רק את יודעת להטריף אותי
פזמון..
