ליאור נרקיס משתפך בטון נוגה, למרות שכבר לא רואים לה את "העצב בעיניים". אבל למען האיזון הטוב, בז'אנר אתה חייב איזו בלדת אהבה בסולם מינורי, כדי להדליק את אפליקציית הפנס בהופעה. את הטקסט לא הייתי לוקח איתי לסדנת כתיבת פזמונים. מטפורה כמו "כמו גיטרה ישנה / את ללב שלי חודרת לאט" – קלושה מאוד. מה כל הסיפור של קריאת קוים על הידיים וחיפוש כוכבים בשמיים כדי להביע אהבתו אליה. מה זה שייך? אני כבר מעדיף שורה כמו "אני אוהב אותך פשוטה" מכל המניפולציות האחרות. כותבי השירים לז'אנר אולי מתאמצים להמציא את עצמם, אבל למה להתאמץ כאשר הדרישה של צרכני השירים – לא גבוהה. ליאור נרקיס שר "ואיתך אני כמו נשר אני מלך השמיים שלך", או : "את הצבא שלי במלחמות", והוא מצדו יעשה הכל כדי שהקול שלו יחלחל ויתן לחוש שהוא אכן רק שלה. מי באמת ידקדק. מה יצא? מלנכולי-מתקתק קליט – יעבוד חזק. "המסמך" שהוא שלה – הוא השיר עצמו, ונרקיס מצליח לשדר אותו "ברמות" אמוציונאליות גבוהות בצליל האקוסטי, בסלסול ובקישוטים שמשדרגים.
כשפרפרים עפים אצלי בחדר/ יודע שהכל יהיה בסדר
כמו גיטרה ישנה / את ללב שלי חודרת לאט
והמילים הן נשפכות כמו מים/ כשאני רואה לך בעיניים
את רואה אותי שקוף / אני אוהב אותך פשוטה כמו שאת
לא קורא את קווים על הידיים / לא מחפש בכוכבים שבשמיים
אני יודע את זה כל מה שאני צריך…
פזמון: ואיתך כבר לא רואים לי את העצב בעיניים איתך
ואיתך אני כמו נשר אני מלך השמיים שלך/ את הצבא שלי במלחמות
אני מכור אלייך ברמות/ ואת לא צריכה ממני שום מסמך
שאני רק שלך אני רק שלך אני רק שלך…
היינו ילדים כשעוד הכרנו/ וכמו החלומות טיפה גדלנו
איתך לוקח את הזמן / ושוב הזמן שלי לוקח אותך
