לירון בן שמעון נשמעת כמי ששרה תאוריה על מהות החיים. בגדול: כולם מחפשים את הדרך לצאת מהחושך (מצוקה נפשית) לאור, אבל היא ארוכה וקשה. ההצעה היא להביט אחורה על השנים שעברו. איך הפעולה הזו תסייע להגיע יותר מהר אל האור? – לא ברור. השיר מנסה לגעת באיזושהי תובנה של הקיום האנושי, אבל הרעיון נשאר מצומק. הבעיה היותר גדולה היא בכך, שלירון בן שמעון התקשתה להפוך את השיר חלק ממנה, להעניק תחושה שהוא חצוב מתוכה. השימוש החוזר ב"אתה" מפקיע את השיר מחלקתה האישית. העיבוד, והקצב וההפקה אמנם מסייעים לשיר להישמע ידידותי ברדיו אמצע הדרך על הכביש הראשי, אבל בן שמעון נשארת על מסלול אפרורי, אינה מצליחה לבטא קשר אישי עמוק לתוכנו.
* הקליפ המושקע מצולם נפלא, אבל הקשר בינו ובין השיר פחות ממקרי בהחלט. בימוי הפקה ועריכת קליפ: חופית מלאכי צילום: רותם אזולאי
לפעמים אתה מדמיין לעצמך/ שהלילה ייגמר ותתפזר החשכה.
לפעמים מתקפל מגולגל בכאבך/ אבל יודע שנותר קילומטר לזריחה.
לפעמים אתה בועט בנשמתך/ ברגעים סדוקים, שרוטים ממבוכה.
לפעמים אתה נועץ בחלומך/ עוד רגע אחרון, קילומטר לזריחה
תביט עכשיו בשנים שעברת/ הזמן דופק מונה כשאתה משתנה.
כל אחד אוהב, כל אחד שונא.
תביט עכשיו בשנים שעברת,/ הזמן דופק מונה כשאתה משתנה.
כל אחד אוהב, כל אחד שונא.
לפעמים אתה נעלם לעצמך/ ברחובות חמים ששוב קוראים לך
לפעמים כמו זר, הולך בעיר שלך/ אבל יודע שנותר, קילומטר לזריחה
תביט עכשיו בשנים שעברת/ הזמן דופק מונה כשאתה משתנה.
כל אחד אוהב, כל אחד שונא.