מסכנים הרומנטיקנים של המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. כותב שורות אלו מתבקש 3-4 פעמים בשבוע להשתתף בצער הדואבים. היה לנו כל כך טוב, ורק הזמן יספר את הסיפורים הנפלאים שנרקמו ביחסים בינינו. שר לירן דנינו. ואז יגיע משפט מחרב כמו "לפעמים את תאהבי אותי/ בגלל שנעים לך לאהוב", כלומר?  אוהבת או רק "נעים" לה לאהוב?  האם נפרדו או יש פתח  לשובה לסירוגין – "תמיד כשאת חוזרת/ חוזר לי האוויר לנשימה".
והנה עוד משפט הסרק הסתמי – "וכשעולם יעריב/ והחושך יכסה את עירנו/רק אנחנו נאיר/ את הלילה ביום". איך זה נדבק לכאן? פתרונים לאריאל סגל החתום על הטקסט. מה הקשר בין הידוק היחסים ביניהם והאור של העיר?
מילים פשוטות: אין  לי מושג מה דנינו רוצה מחיי מאזיניו, פרט לכך שהוא משדר נרטיב עגמומי ועצוב במנגינה נוגה עוטפת ובטון עשן-מתייסר אחיד שאומרים – עצוב לי. כרומנטיקן שמבקש ממני השתתפות בצער אכזבתו – עלי לאכזבו, וגם להשיא לו עצה, שהוא אינו חייב לקבל אותה: צא מאזור הנוחות הזה. הוא תוקע אותך במקום אחד. 

לירן דנינו כשהזמן יעבור

תראי אותי ברגע/ נכנסת אל תוך חיי בסערה/ ובליבי כבשת פינה
נהיית ממני חלק/ רואה בי את הכל/ ואת טובה אליי/ ומי כמוך יכול?
ולמרות הרגעים/ ששברתי שוב ושוב את הכלים/ החיוכים שחייכנו עוד
וכשהזמן יעבור/ וכל הסיפורים יסופרו כבר בינינו/ לפעמים את תאהבי אותי
בגלל שנעים לך לאהוב/ וכשעולם יעריב/ והחושך יכסה את עירנו/ רק אנחנו נאיר את הלילה ביום
כשמעיניי את נעלמת/ אז כל הגוף מותש מדאגה/ כשאת שוב נוגעת/ זה נרפא
תמיד כשאת חוזרת/ חוזר לי האוויר לנשימה/ ומי כמוך בי מבינה?
כי למרות הרגעים/ ששברתי שוב ושוב את הכלים/ החיוכים שחייכנו עוד
וכשהזמן יעבור/ וכל הסיפורים יסופרו כבר בינינו/ לפעמים את תאהבי אותי
בגלל שנעים לך לאהוב/ וכשעולם יעריב/ והחושך יכסה את עירנו/רק אנחנו נאיר/ את הלילה ביום