המילים מ"בלוז כנעני". אהוד בנאי שר למאיר אריאל, מספר לו מה קרה מאז שעזב אותנו לפני 22 שנה. העולם משתנה, הטכנולוגיה שמאפילה על המילים שלו (של מאיר), והכל חי ברשת, הכל מתפוצץ. השיר שיצא ב-2004 הוא כמעט נבואה שממשיכה להגשים עצמה במיוחד בטירוף הקורונה של השנה האחרונה.
"בלוז כנעני" מהווה מרכיב בהחלטת עירית ראשון לציון להעניק לאהוד בנאי את הפרס ע"ש מאיר אריאל בכנס השפה העברית 2021 שייערך בפברואר (9-11).
הפרס יוענק לבנאי על ידי ראש העיר, מר רז קינסטליך, בפתיחת הערב השני של כנס השפה העברית "לשון ראשון", שיתקיים ב- 10.2.21, יום ד', בשעה 20:30, ויעסוק ב"יצירה עברית בזמן קורונה".
בהחלטת חבר השופטים נאמר על בנאי: "אהוד בנאי בנאי ממשיך את מסורת הטרובדורים של ידידו מאיר אריאל, שאת מותו ביכה בשיר "בלוז כנעני". בנאי משלב קול חם ולחנים מתנגנים עם טקסטים נוקבים ומדויקים. שורות שכתב נשארו עד היום בפנתיאון של הזמר העברי. "הקשיבי אל העפרוני", אמר לאהובתו. לאימו שר, "מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת". הוא ידע לצעוד עם האחים עולי אתיופיה, "המוליכים את עלבונם ברגל אל העיר", ולחוש את סבלו של האחר, הפועל הפלסטיני הבונה את הארץ. בנאי הוא מאמין יהודי כואב. אחרי מות אריאל, שאיתו ישב על דף גמרא כתב: "היהדות הופכת להיות קרדום חפירה ביד קנאים, ומצד שני ננטשת לאנחות על ידי רבים וטובים". אהוד בנאי הפליא לכתוב בעברית, שהיא כדבריו "דֶה לֶנגוויץ' אוף דה היברו מֶן".
צוות השופטים כלל את ד"ר רוביק רוזנטל (יו"ר), אלי פולק – מנכ"ל החברה העירונית אפרים סידון – סופר, פרופ' דורית רביד – בלשנית, גלעד אמיליו שנקר – בימאי ותסריטאי.
אהוד בנאי מספר על ההיכרות עם מאיר אריאל ועל "בלוז כנעני": "פגישותינו הספורות היו חטופות, על הדרך, רגע אחרי שהוא יורד מהבמה, ואני הייתי צריך לעלות עליה, או להיפך. בדרך כלל זה קרה במופעי התנדבות ,כמו באותו ליל קיץ חם ומבושם בגליל המערבי, על יד הכפר הערבי שייך דנון, בערב התנגדות לתכנית לבנות איזור תעשייה מעל מאגר מי השתייה של הכפר. החלפנו מילים ספורות, דיברנו על כך שאולי אגיע פעם אל שיעור התורה השבועי שמתקיים בביתו, אולי נלמד פעם דף גמרא ביחד, דיברנו על הקושי הרב שביציאה להופעה בליל שבת ,שאלתי אותו אם שמע את החדש של דילן, והוא אמר שכן, ושהכי דיבר אליו השיר "עדיין לא חשוך, אבל הולך ומתעמעם".
אבל החיים האלה חולפים מהר מדי, לא מחכים לנו, ואחרי שהלך לעולמו במפתיע וללא עת, הרגשתי החמצה כואבת, וחשבתי שאולי באופק אחר, בחיים עתידיים אחרים, נשב על אותו דף גמרא, סביב שולחן השבת הנצחית, עטורים זר קוצים ריחני. ובינתיים, אכן החושך הולך וגובר כאן, וחסר לנו כל כך האור של מאיר אריאל. בתוך חברה מפולגת ושסועה שנגררת אחרי קולות גזעניים ולאומנים, במקום שהיהדות הופכת להיות קרדום חפירה ביד קנאים, ומצד שני ננטשת לאנחות על ידי רבים וטובים, בזמן האפל הזה כשחזון הנביאים על ירושלים כמרכז של רוח ומוסר לעולם כולו הולך ונשכח, ובמקומו מתפתחת גישה בדלנית ומתנשאת. חסר לי הקול היהודי הנדיר והצלול של מאיר אריאל ששר: "על ארץ מוותרים רק בלב". גם אם אני נאלץ, מסיבות אלה או אחרות, בצו השעה או המציאות המתבקשת, לסגת מחלקים מסוימים בארץ ישראל, כמו שנסוג רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אל יבנה, אני לא מוותר על האהבה והקשר שלי לארץ ישראל, זו אהבה שאינה תלויה בדבר, ואינה קשורה כלל לריבונות. כי על ארץ מוותרים רק בלב.
בשיריו של מאיר אריאל תמיד מציץ מאחור הנוף הכנעני, והוא מצד אחד קסום ומצד אחר רווי במתח: אקליפטוס ענק, צל עלי בננה, השדה המוזהב, ילדה קטנה אהבתי בגליל, זרעי קיץ נישאים ברוח, שלל שרב, פרחי בר, אבל יש גם אבנים בלב ירושלים, ובסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה. הנוף הקדום הזה הולך ונעלם, קניונים וכבישים נמתחים עליו ללא רחם, אבל הוא לפחות ממשיך לחיות ולהדהד בשירים של מאיר אריאל, כמו ב"שיר תת מודע זמני", שיר אהבה מופלא למרחב הארץ-ישראלי, שכתוב בשפה חיה ונושמת, עכשווית צה"לית ומקראית: "עולה נגמ"ש על קו רקיע, ומתנמנמת הדובה, על בטן מלאה קליע, הו ארץ ארץ עקובה… … ומשתלחות ריבוא עיניים, חייתו מדבר חייתו אדם, ואין מותח קו ביניים, ואין מבדיל בין דם לדם." שיר מסתורי, שיר תת מודע, שיר זמני, שיר על זמני, שיר שמתרחש בליל ירח מכושף, מחושמל, אפוקליפטי, תנ"כי, ואתה לא יודע אם הכוח שיורד אל העין למצוא מסתור הוא יחידת צנחנים או אנשיו של יפתח הגלעדי. ואחרי כל מטען הכובד העצום הזה, כמו הרבה פעמים אצל מאיר אריאל, קריצה קטנה: "לימדו למוד בכל הכוח, לימדו למוד כהידרש, לימדו למוד ואל תת שכוח, אולי מחר עוד ניפגש, אם לא מחר אולי בשש."
נפגשנו פעם לצורך צילום ראיון קצר לטלוויזיה לקראת ערב בלוז ששנינו השתתפנו בו. המראיין דיבר איתנו בחצר אחורית קטנה ליד חדר החזרות. אמרתי שם משהו על כך ששירי הבלוז האמריקאיים נכתבים בדרך כלל על כבישים עצומים וארוכים כמו כביש שישים ושש שחוצה את היבשת הענקית, ואילו לנו כאן יש את הכביש המתפתל בין עכו לצפת, שעה וחצי נסיעה, או פרדס חנה-כרכור, חמש דקות נסיעה. הוספתי שמאיר אריאל פותח בשיריו את המרחב הצר הזה אל מימד הזמן, שנותן לו עומק ונפח גדול. מאיר הסתכל אלי וחייך בהסכמה. זה היה בשבילי רגע של נחת.
ההערכה שלי אליו היתה גדולה, ולא הסתרתי את זה ממנו כשדיברנו קצרות אחרי הצילומים. לא ציפיתי שישיב לי כגמולי על דברי החמים. היה ברור לי כבר אז שהוא כותב השירים הגדול של זמננו."
בלוז כנעני, אהוד בנאי – שירים בכיכר 2014
