ניפחו את הראש עם החלום של מאיה בוסקילה להגיע לאירוויזיון. היא משכנעת את עצמה שזה חייב לקרות. שמאיה בוסקילה תתחרה עם כל מיני אנונימים ואנונימיות? מצד שני, איזה רע כבר יכול לצאת מזה? "קורים במדינה הזו כל כך הרבה דברים רעים", היא אומרת והופכת את עצמה בשניה לעניין לאומי. קרן פלס הדומעת אומרת: "זה לא נעים להתרסק כשאתה מישהו. יכולה לבוא מישהי אנונימית ופתאום לעקוף אותה". הוי, כמה נורא.
בוסקילה בונה על האירוויזיון, כאילו כל מה שעשתה עד עכשיו הוא אין ואפס לעומת הצלחה בתחרות. היא כבר מדברת על ה"דאבל" של ישראל. היא התפוצצה על Listen של ביונסה, לחצה על דוושת הקול והרגש, כאילו כל הקריירה שלה עומדת על האודישן הזה בקטע של טו בי אור נוט טו בי. הפקת התוכנית הפכה את ההשתתפות שלה אירוע לאומי בהשראת האירוויזיון. איזה טררראם.
כתבתי באחת הביקורת ואני ממחזר: בוסקילה היא זמרת בעלת יכולות גבוהות, אבל היא חייבת לצאת מקופסת הגעש המלודרמטי, לנסות קו מינימליסטי יותר, להיות יותר אקלקטית. קול חזק ורגשנות מופרזת אינם ערובה בטוחה לאמינות התחושה. אני סבור, שזו עדיין הבעיה האקוטית של הזמרת הזו, בעלת נתונים מצוינים לשירי הרגש האלה, אבל הגיע זמנה לפתוח מצנח ולרדת לקרקע, כדי להתחיל לשיר ממקומות של אמת. ביונסה וביצוע חיים סוחט רגש עדיין משאירים אותה באוויר. היא אינה מחדשת. אין לה את הניואנס המפתיע והמסעיר שהביאה נטע. כישלון ב"הכוכב הבא" או באירוויזיון – אם תגיע לתחרות, עלולים לגרום למצנח הזה להיסגר, ואז – ספק אם תשרוד את הנפילה.
