קיים נרטיב קלישאתי מוכר בשירי הנכזבים/ נכזבות בז'אנר הים תיכוני: הכתיבה תמיד בגוף שני (את/ אתה), המצוקה של הנפגע/נפגעת מתמקדת במין ובחדר המיטות בלילה, כאשר המוטו המוביל הוא קנאה: "ומי זאת עכשיו על הספה שלך" מקוננת מור. איך יכול להיות שמישהי אחרת תפסה את מקומה?! אלא מה: למרות תשוקתה הבלתי מתפוגגת, מודיעה לו: "המשכתי הלאה בחיי, כבר לא שלך". גם כאן רעיון ממוחזר בסוג השירים הזה.
השיר מסתיים בהתפייטות לא קוהרנטית ואף נטולת משמעות: "לצוף גם אם הטבעתי את הכל ממך/ כמו צלקת בצוואר" מה?! עדן חסון קישט במילים שלא בטוח כי הזמרת מבינה איך הם נכנסו לשיר. בהמשך היא חוזרת אחורה- לבתים קודמים, כי השיר נגמר מהר מדי.
מטפטפים את מור (רביעי) שיר אחרי שיר. לא סוטים מהנושא. ממחזרים אותה. יש לה קול בילט אין, א-לה עדן בן זקן. תנו לה לקונן על אהוב שמפלרטט עם מישהי, והיא תסלסל ויברציות קוליות מדהימות. למרות הזרימה המלודית היפה של השיר, עדיין זה נשמע שיר מקו הייצור ולא יצירת עומק. מה שבולט כאן הוא העיבוד וההפקה המוזיקלית: קצב אמצע מדוד, ליווי נטו רהוט של מיתרים אקוסטיים, הכנסה הדרגתית של כלים וקולות במיקס מהוקצע.
אני מבין את המגמה: ליוצרים ולמפיקים יש חומר גלם ללטש כדי להפוך אותו ליהלום נדיר עובר לסוחר. השאלה היא – רמת המלטשים והליטוש. אפשר למחזר ולמחזר, להסתובב סביב אותו נושא ז'אנרי לעוס וכתוש, ולא להשאיר לה שום דבר משלה, ואפשר ללכת על איכויות שאינן מבית החרושת לייצור להיטי קונפקציה. נראה כי מור תישאר חומר בידי התעשיה, מה שכמובן לא ימנע מהתגשמות התוכנית להפוך אותה לעדן בן זקן הבאה עם הזמנות מאירועים ועד קהל שמסתער על כרטיסים למנורה מבטחים.
היי אתה, תגיד לי מה עובר עכשיו בראש שלך
וכמה שאלות רוצה לשאול אותך,
אתה כואב כמוני?
היי אתה, זה בא לרוב בלילה שצריכה אותך
ומי זאת שעכשיו על הספה איתך.
חלף לו רק שבוע
והתרחקת, חשבת שאני עוזבת.
ולא ידעת שרק אותך אני אוהבת.
כלכך פחדתי שיש כבר מישהי אחרת.
אוהבת אותך, נותנת לך את כל מה שנתתי,
הלילה שלך, הלילה שלה,
הלילה שלי נגמר לי.
היי אתה, המשכתי הלאה בחיי
כבר לא שלך, ולא נוסעת כבר מהרחוב שלך
לראות מי תפסה לי ת'חניה.
היי אתה, יודע מה לומר גם כשאנלא ליידך,
לצוף גם אם הטבעתי את הכל ממך.
כמו צלקת בצוואר.
