בשירי געגועים, הזמר/ת-היוצר/ת מחפשים להגיע כמה שיותר קרוב לתחושה המפעמת בהם. ככל שהוא/היא מתקרבים לאזור האמת, השיר הופך מעין סיסמוגרף תחושתי. ברישום פעילות הרגש בשיר הזה, לא יהיו סטיות משמעותיות. מיכל שפירא שרה את אשר היא חשה. צער התחושה המפעמת – מפעים. הטקסט פשוט: אחרי לכתו, היא מחפשת במה להיאחז ומתברר – שזכרונו נותן לה כוח להמשיך. "ממלא את החלל, מאיר לי את הדרך, נותן לי כוח להמשיך". לא נכנעת לצער.
מיכל שפירא יודעת לצאת מהשקט – בשירה אינטימית, מאופקת ולטפס אט אט בסולם הרגש עד לזעקה רגשנית דרמטית. השקט והסערה. הלחן והעיבוד פונקציונאליים, הטון – אותנטי. מה שלא הספיקה לומר – נמצא במוסיקה, הכי קרובה למה שהיא חשה מבפנים.
ועכשיו שהשקט מגיע/ והבכי מתחיל להיגמר/ מחפשת במה להיאחז/ כל דקה שאתה לא איתי
כשאני מדברת/ את כל מה שלא הספיק להיאמר/ מדמיינת שאתה מקשיב/ לשנייה אתה שוב פה איתי
כל הזמן שעבר/ כאילו לא עבר בכלל/ אתה הולך איתי תמיד/ ממלא את החלל/ מאיר לי את הדרך
נותן לי כח להמשיך/ להמשיך להילחם
ואולי עוד תחליט להפתיע/ ותבוא לנגן לי בחלום/ השיר שלך ימשיך להתנגן/ להזכיר שאתה פה איתי
*** מיכל שפירא: "לפני 5 שנים נפרדתי לתמיד מאורי סלונים אהובי. אורי היה בן זוג, פרטנר מוסיקלי, ואחד האנשים הנדירים שהכרתי. זכיתי לבלות איתו שנתיים קסומות בהן הופענו יחד, הקלטנו, יצרנו, חלמנו ו… נלחמנו. ב3.10.11- הסרטן ניצח. בדיוק שנה לאחר מכן נולד השיר הזה. נכנסתי עם כמה חברים לאולפן בלוס אנג'לס ותוך כמה שעות יצאנו עם שיר. אבל עוד לא הייתי מוכנה להוציא אותו לעולם. עברתי דרך מאז, ואורי ליווה אותי לכל אורכה. אחד החלומות שלא הספקנו להגשים היה אלבום ורק השנה אני זוכה להגשים אותו, ומקדישה אותו לאורי"
