"סתימת" החורים שהיא מבקשת אמורה לאפשר לה להעביר לילה שלם אחד בשינה מלאה. אירוניה מבאסת. היאוש טוטאלי. אפילו סמים, שאליהם בורחים בשעות יאוש גדולות – כבר אינם מועילים. לא סמים, לא שירים. אין הצלה. מיכל שפירא שרה דיכאון, הסיכוי שהוא יוכל לעזור לה – שואף לאפס, כי מדובר בהרבה חורים שיש לסתום. היא שרה את הנרטיב הטראומטי בשני אופנים: תחילה בטון רך ואפלולי שמעיד על כניעה למצבה, ובהמשך היא מטפסת לקול חזק ומחוספס יותר במהלך יותר רוקיסטי וחוזרת לרכות המלנכולית המדכאת. גם כך וגם כך, שפירא משדרת אמינות. המוסיקה (מנגינה) אינה מייפה אותה, אלא הולכת איתה עקב בצד אגודל לאורך מנהרת החושך, שאין בה אפילו קצה קצהו של אור. שפירא אינה מחפשת למצוא חן, אלא לשיר את הסיטואציה כמה שיותר קרוב לאמת. היא מצליחה. צילומי התקריב של שי פרנקו מעניקים גם לקליפ עומק ואותנטיות.
אולי תסתום?
אולי תסתום לי את כל החורים?
זה בראש, זה שבין הידיים (הרגליים)
זה שבלב, הכי גדול
שאצליח סוף סוף לילה שלם לעצום ת'עיניים
אולי תסתום?
אולי תסתום כבר עם כל השקרים
שנשפכים יותר מהר מדמעות
וגם האדים וגם השורות
את האמת
לא מצליחים להראות
זה לא עוזר עם סמים
זה לא עוזר אם שמים
פלסטר על שבר פתוח
וגם אם כן לפעמים
וגם אם כן לפעמים
הטעם בפה עוד מלוח
אולי תסתום ?
אולי תסתום כבר עם כל השירים
זה שנדחף מתחת לדלת
וזה שנפרט, אל הכוכבים
מתחת חלון חדרי הסגור
הכואב, בלי תועלת
תגובה אחת
השיר הכי חביב מכל השירים האחרונים, שמיהרת לתת 4+ כוכבים לכל מה שקצת עירב גיטרה כה, ניסלח. חחחח