אביב שריקי ויובל מעיין מסתכלים על הצד הבהיר של הדיכאון. שילוב של התפקחות וההדחקה. אתה יודע שאינך יכול בלי הכדור הזה, שמחזיק לך את המוח ומאפשר לך לתפקד. כשהוא (הכדור) הופך לחלק קבוע באורח חייך, ואתה מתנהל כשורה – עדיף שלא תבלבל לעצמך את המוח אל תבדוק מי אתה בלי הכדור שלך, כי סביר להניח שאינך אתה בלי זה. מצד שני, המביט מן הצד – בכל זאת תוהה: איך זה היה נראה אלמלא…
הצד הבהיר של הדיכאון (או כל מחלה הורסת נפש) מקבל ביטוי בפופ עליז קצבי ומלא שמש, שמתחיל בשריקה מדליקה. המלנכוליה מתחלפת בקצב טוויסט מקפיץ וכיפי. הסיקסטיז חובר לאייטיז. שירה קבוצתית וחטיבת קצב שמניעה את הקלות הנסבלת והפשטות הקולחת. אתה מתביית על השיר, זז ומזמזם אותו. חוזרים למהות הפופ הבסיסי, בלי יומרות אלטרנטיביות.
*** את השיר כתב יובל מעיין כאשר ראה קופסת כדורים מבצבצת מתיק הרחצה של שותף שלו לדירה. השיר נכתב שקט ומלנכולי ורק מאוחר יותר קיבל את האופי ה"כיפי" שלו.
חמש שנים/ אחד ביום/ אף פעם לא/ דיברנו על זה/ אתה אולי/ כבר לא זוכר
מי אתה בלי הכדור שלך
אם לא תקח/ אחד ביום/ אתה תיפול/ ממש עמוק/ ועדיף שלא תבדוק
מי אתה בלי הכדור שלך
