פעם, בשיעורי לשון, למדנו ש"שוב פעם" הוא כפילות מיותרת ומוטב לומר "עוד פעם". ברבות השנים התברר שאי אפשר לעקור נטוע. הצירוף הפך לגיטימי. לא זו הבעיה שלי עם הטקסט של השיר, אלא צורת ההתנסחות הצורמת, הלא מלוטשת – "שוב פעם ממשיכה להתרגל אל הפחד" וגם החזרות התכופות על הביטוי "שוב פעם" אינן מיטיבות עם השיר. אם ביד הלשון נקבעת איכות שירים, מור מנדל אינה יוצאת עם ידה על העליונה מהשיר הזה.
מור מנדל חצויה בין הווה לעבר – "נלחמת על מי אני על מי, אישה לתפארת או בובת סמרטוטים" . בעיות ההתבגרות עדיין טורדות כמו "הפחד הממכר להתאהב". נאחזת בילדות ובמוסיקה כחבל הצלה – מנגינה ישנה שמזכירה לה את עצמה כילדה – שומרת עליה. הקליפ המצורף (אביגיל זילברמן) קושר את הטקסט באופן די סתמי לתמונות מהילדות מהארכיוון המשפחתי
המתיקות המלנכולית המגיעה מהמנגינה היפה אינה משדרת טראומה. מנדל יותר מיושבת מאשר נקרעת בין זהויות, ואם המוסיקה נועדה לרכך – היא מפוגגת מצוקות הנפש, ומנדל נשמעת יותר כמתגעגעת ומתרפקת על זיכרון הילדות מאשר סובלת מבעיותיה כמתבגרת.
שוב פעם לא נרדמת מדברת לעצמי/ מנתחת משחזרת מילים ופרצופים/ שוב פעם בשמיכה הירוקהשוב פעם לא גמרתי לאכול את העוגה/ חום הגוף משמיע קול של בהלה/ שוב פעם ממשיכה להתרגל
אל הפחד המוכר הממכר להתאהב
עוצמת עיניים פורשת כנפיים/ שומעת בשקט מנגינה ישנה/ היא שומרת עלי, מראה לי שמיים/ מזכירה לי אותי – את עצמי הקטנה
שוב פעם אני נלחמת על מי אני על מי/ אישה לתפארת או בובת סמרטוטים/ הפעם צריכה לברר/ אם טוב לתפארת או שצריך לדבר
2 תגובות
הטקסטים בארץ עלובים אז עד שיוצא שיר יפה ונורמלי אתה קוטל! אתה לא ראוי.
יש מצב שאתה בתול?? זה שיר מעולה!