בז'אנר הפופ הים תיכוני (לאו דווקא  "מוסיקה מזרחית") חוזר נושא אחד: האהבה ושברונה. הבנאדם הרוס מאהבה. בוכה את נשמתו. הקורבניות של הגבר בשירים האלה משוכפלת עד לעייפה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם פרט לגבר הננטש שיש לרחם עליו. בשפת הקלישאה שירים חשופים או חושפים. ניב דמירל מפעיל סלסול מתבכיין, שידורג גבוה בסדרת שירי  הגברים בוכים בלילה – על אובדן אהובתם. כל-כך אוהב שהוא מוכן לשחרר אותה.
הטקסט אינו קוהרנטי. מצד אחד משפט יפה כמו "כל המילים שלא אמרת/ דיברו כשהשתתקת", מצד אחר שפה פרוזאית של דיבור שגרתי – "אם הייתי מתפרק מולך חשבתי/ שתראי בי כחלש קטן ולא בוגר" וגם ביטוי סתמי ולא אמין כמו "התחלתי לחיות תסריט דרמטי". מבחינתו של ניב דמירל – הכל נכנס תחת אותו טון מזיל דמעות. לזכותו של דמירל אומר, שהוא שר בהתרגשות לא מזויפת, בקול מלנכולי לחן יפה, בקישוטים אורינטאליים ותזמור מזרחי, שיר שעשוי לגרום למאוכזבי אהבה התרגשות ודפיקות לב.

ניב דמירל – כל הקלפים  במאי ועורך: אריאל שלג צלם וקולוריסט: אור סמסון

שתקתי, אם היינו ממשיכים עוד קצת/ ידעתי שהכל היה נגרר נגמר כל כך מהר
לא יכלתי לתאר איך זה יכאב לי
אם הייתי מתפרק מולך חשבתי/ שתראי בי כחלש קטן ולא בוגר
לא יכלתי לדבר גם לא לשתוק
כל הקלפים על השולחן/ מה נשאר לך עוד לומר לי?
כל המילים שלא אמרת/ דיברו כשהשתתקת
היום זה קצת פחות כואב לתת לך ללכת/ כמה שתלכי לי את אצלי בלב כל לילה
התחלתי לדמיין דברים/ לחיות תסריט דרמטי/ הפכת אותי להיות פתאום אדם אחר
לא יכול לחזור אחורה מחדשֿ/ עמדי מולי תביטי בי בלי לשקר
אני אוהב אותך שונא להיות חלש
כל הקלפים על השולחן/ מה נשאר לך עוד לומר לי?/ כל המילים שלא אמרת
דיברו כשהשתתקת
היום זה קצת פחות כואב לתת לך ללכת/ כמה שתלכי לי את אצלי בלב כל לילה
אני אוהב אותך ומשחרר אותך ללכת הלאה/ גם כשזה כואב עכשיו כל כך
כמה שתלכי לי את אצלי בלב כל לילה