סרנדה מתחת לחלון? בעידן הפייס והאינסטוש? שלח לה ווטסאפים. תעשה לה הרבה לייקים. א-מה מה: לפי השיר והמוסיקה – גם זה לא יעזור. שבור הלב מפוקח דיו כדי להבין שאיתה – זה לא. היא קראה אותו. הוא קורא אותה. אין ברירה אלא לחזור אל הפנטזיות.
לא יודע מה בדיוק תפס אותי בשיר של נעם פרימר. מן הסתם: הפה והלב שאומרים את אותם הדברים. שננסה הגדרות? בלוז עברי? – הולך. קול מדוכדך מצליח לספר סיפור אישי בקצב של צב, בצורה הכי לא אמצעית.
פרימר שר את עצבותו הכי פשוט. גם העיבוד הפונקצונאלי שומר על קווי המתאר שלו. לא הייתי שולח אותו לריאליטי מוסיקה. סינגר הוא לא. מה כן? הוא הסונגרייטר שמרגיש הכי נכון לשיר את הסונג שלו בעצמו. השופטים מן הסתם היו נפרדים ממנו באודישן הראשון. מבחינתי – הבלוז הזה מספיק לי כדי לשמוע ולהרגיש ההתרחשות שהובילה אותו לשיר.
נעם פרימר: "בליל חורף קפוא אחד חזרתי לדירה הדלוחה שגרתי בה אז בנחלאות, אחרי שקשר שהייתי בו גווע אל סופו. כרעתי אל הפסנתר החורק שלי, כשפתאום התחילו לטפטף עליי טיפות מהתקרה הנוזלת, שבעל הבית מיאן כבר כמה שבועות לתקן. החיים אומרים לי לא. ככה הרגשתי. זה ככה לפעמים. אתה רוצה מהחיים משהו, והם אומרים לך לא. לא משנה כמה תרצה את זה. הם עדיין יגידו לא. והם לא תמיד יסבירו לך למה. צריך פשוט לקבל את זה כמו שזה. לאמץ את זה אל החיק. זה שיר על כל החלונות בחיים שלנו שאנחנו לא שרים מתחתם. שיר על לא לשיר. שיר שחוגג את כל ה'לא' שאנחנו מקבלים מהחיים".
את אומרת די ניסינו/ את סיימת אותי לקרוא
את טובה באינטואיציות/ ואת יודעת שזה לא
את לוחשת לי תמשיך כבר/ אבל אני עדיין פה
את קולטת סיטואציות/ ואת יודעת שזה לא
לא אשיר לך כל הלילה/ שיר מתחת לחלון
כי את טובה באינטואיציות/ ואת יודעת שזה לא
מרחוק עולה הבוקר/ הרחוב לאט ניעור
אני חוזר אל הפנטזיות/ בחדרך כבה האור
לא אשיר לך כל הלילה/ שיר מתחת לחלון
כי את טובה באינטואיציות/ ואת יודעת שזה לא
