אז מה הוא רוצה? להישאר האיש הכי בודד בעולם, להצדיק את התואר "מלך הבריחות" או לנסות להתקרב אליה מחדש בלי כל הסיפור של הגעגועים ולהישאר במצב של "מתחיל להתפקח"?
סגיב כהן ישיב-ישכיב עצמו על ספת הפסיכולוג, לחלוק שגרת התסכולים הנדושים. לא מהטקסטים המקוריים, כשמדובר בשירי הגברים הבוכים בלילה. אבל אם להעניק נקודות זכות על השיר – הם ינתנו על ההגשה הנוגה, שהיא סגיב כהן במיטבו.
השיר נפתח בקולות מהעולם החיצוני, לפני שסגיב פותח בפירוט סיבות התבאסותו=בריחותיו. הצלילים מכניסים לאווירת דכדוך אינטימית. סלסול מאופק. טון שמוביל מהמיתרים למקום שמתחתם. תחושת האיש הבודד מחלחלת במנגינה מתיידדת. כבר אמרתי בביקורת קודמת שסגיב מצליח בשירים ובביצועים שלו לא להשייך עצמו לז'אנר הלאומי הנפוץ. שומר על הייחוד שלו כמספר סיפורים מוסיקליים.
סגיב כהן מלך הבריחות בימוי וצילום – משה מיקו דורון
בואי עזבי הכל ותתקרבי/ שהעולם בחוץ ימשיך להשתגע
בימים מטורפים נשאר קרובים/ אנ׳לא בנוי עכשיו להתגעגע
בואי נשכח הכל אל תשאלי/ מה יביא איתו עוד גל מתעתע
נכון שכבר שברתי לך את הלב לחתיכות/ עכשיו אני מתחיל להתפקח
את יודעת אני מלך הבריחות/ מכל מה שאפשר אני בורח
כשאת לא כאן משהו בי נשבר/ מתפורר לחתיכות
מכל מה שאפשר אני בורח/ כשאת לא כאן/ אני האיש הכי בודד בעולם
תראי פתאום כולם קטנים וחשופים/ והפחד רק גורם להם לשקוע
הימים קצת מוזרים ואנשים כבר משתנים/ ולא נשאר בכלל לאן לברוח
אז בואי עזבי הכל ותתקרבי/ שהעולם בחוץ ימשיך להשתגע
בימים מטורפים נשאר קרובים/ אנ׳לא בנוי עכשיו להתגעגע
את יודעת אני מלך הבריחות/ מכל מה שאפשר אני בורח
כשאת לא כאן משהו בי נשבר/ מתפורר לחתיכות
מכל מה שאפשר אני בורח/ כשאת לא כאן/ אני האיש הכי בודד בעולם
