סי היימן נרגשת, דרמטית, לוחצת על הדוושה, כדי לבשר – אין צדק. אולי צריכים לחזור על כך בפעם המיליון, כדי להבין ששום דבר בעולמנו לא השתנה ולא ישתנה. מי שמחפש יושר, מידת-הדין, רחמים, משפט-אמת – לשווא יחפש.
הבתים הראשון והשני כתובים בצורה פשטנית, יותר כטקסט של משימת חיבור תיכוניסטית על אי הצדק בעולמנו. לעומת זאת, הבית האחרון, ("מתחת לחלון שלנו שמעתי יריות") הופך את הכללי למשהו ממוקד, כאילו המצלמה עושה זום אין על מקום קטן, והכללה מקבלת את עוצמתה מהסיפור הפרטי. הפזמון משקף תחושה כללית של עוול, אבל פרט מאשר להוציא את הכעס החוצה – "אני רוצה להתפוצץ", אינה מציעה מפלט, כי אכן אין מה לעשות. חוסר תקווה טוטאלית. אתה יכול להמשיך לצעוק – "אין צדק". מחאה? – בע"מ. כעס ספונטני – כן.
המוסיקה תושיע? המוסיקה של סי היימן היא הוויה רוקנרולית מכוונת מסלול, משחררת מתוגה, ממריצה, מרקידה. הצדק ימתין. הצלילים – הם כאן, מיד ועכשיו. חזקים יותר.
אין צדק/ השנאה תבוא גלים גלים אם לא נעצור/ כולנו כבר יודעים שעדיף לכבות ת'טלוויזיה/ התור של החיים מצטבר על איילון/ כל כך שקופים כולם צפים בשיטה המקובלת
פזמון : אני רוצה להתפוצץ/ ולצעוק בקול גדול/ שאין צדק ואין צדק
יהודים נוצרים ומוסלמים למה מלחמות/ איפה אלוהים מסתתר כשאתם נותנים פקודות?/ והכסף הגדול מסנוור על הפנים/ הם לא יתנו לנו לראות וירימו בניינים
פזמון: אני רוצה להתפוצץ/ ולצעוק בקול גדול/ שאין צדק ואין צדק שאין צדק ואין צדק…
מתחת לחלון שלנו שמעתי יריות/ מכאן כבר לא נוכל עוד להגיד שזה לא יכול לקרות/ ילדים מתרוצצים/ למקלטים באזעקות/ תנו להם לישון בשקט תנו לנו להיות
פזמון: אני רוצה להתפוצץ/ ולצעוק בקול גדול/ שאין צדק / אני רוצה להתפוצץ/ ולצעוק בקול גדול/ שאין צדק ואין צדק שאין צדק ואין צדק…
לה לה לה לה……
