אני זוכר בשנות התשעים רוקרית עבריה, שכנראה רצתה להיות ג'ניס ג'ופלין מקומית. כשסי היימן שרה במועדון לוגוס ז"ל "באת אלי ולקחת אותי אליך", שמעתי זמרת רוק, ששרה רוק בעברית, הולכת חזק עם הקצב, עושה בלוז מ"עולם תעשייתי" בנגינת מפוחית נסערת. סי היימן עשתה איזושהי מהפכה קטנה ברוק הנשי המקומי, אבל לא שכחה מנין באה. כשהיא שרה לאבא נחצ'ה היימן, שנכח באותה הופעה גרסה משלה ל"צמח בר", היא הצדיעה למורשתה האישית . זה היה שיר בודד בתוך מסכת הרוק שלה.
השיר חזר כשלושים שנה אחרי בהופעה ב"בר גיורא" בערב, שהוקדש כולו לשירי אביה, נחצ'ה היימן, כשנתיים אחרי מותו, בעקבות האלבום המצוין "שירים מבית אבא", שהקליטה עם אלעד שודלר. הפעם התהפכו היוצרות. רק שיר רוק אחד מאותו רפרטואר, שהגדיר אותה בעבר, שובץ במהלך הערב.
באלבום סי עשתה צדק עם השירים של אביה, בעיבודים נכונים שאפשרו לה להאיר את השירים באור חדש, בקישוטים אפקטיביים בסגנונות שונים, ובקולו של אלעד שודלר בעל החספוס הקולי , שבלעדיו השירים לא היו נשמעים כפי שהם.
השקת האלבום בהופעה ב"בר גיורא" מסמסה מעט את חווית ההאזנה לו. אני מבין את ההתרגשות הגדולה והרצון של סי היימן לספר סיפורים על אביה מילדותה ומבגרותה, אבל במקום קטעי קישור קצרים וחזקים, היא העדיפה "שיחות סלון" על תולדות המשפחה, שגלשו בעיני לרכילות מיותרת. היימן התרפקה על הסיפורים האישיים, עטפה אותם בנימה אנקדוטית נלהבת מדי, שהוציאה את הרוח ממפרשיה המוסיקליים.
זו לא היתה אותה הפקה מוסיקלית מהודקת כמו באלבום. במקום לתת יותר דגש על השת"פ בינה ובין שודלר, היא בחרה לפנות במה לבנה, תומר עפרון, בלא מעט שירים. אין לי בעיה במתן הזדמנות וחשיפה לאמן צעיר, אבל די באירוח של שני שירים. הנוכחות של הבן לא סייעה למיקוד המופע. לא בטוח שתומר עפרון צריך לשיר שירים של נחום היימן, רק משום שמדובר בסבו. הגרסה שלו ל"אנשי הגשם" היתה פגיעה כמעט אנושה בגרסאות המוכרות של השיר, גם בגרסת הדואט של האלבום – במיוחד מצד העדר העיבוד. כנ"ל – "תפילת הדייג", שיר הזכור מהביצוע המרטיט של מאיר בנאי. המלצה לתומר: מוטב שיתמקד במוסיקה שלו.
לסי היימן היו ביצועים טובים בליווי הגיטרה של אלעד שודלר – ב"אניטה וחואן", ב"אני הולכת אלי", וכאן בפעם הראשונה שמענו עיבוד יותר מפותח לגיטרה (שודלר) ולקנון (אמיר אלייב). כשסי היימן שרה "גיבור גדול", יכולת להבין את החיבור הכמעט טבעי לחומרים המקוריים שלה. גם כאן הורגש מחסור בתופים. רגע מיוחד ונדיר: סי מנגנת על פסנתר שיר שכתבה, כשהיתה לצד אביה בימיו האחרונים – "ככה פשוט". אז זהו, שה"ככה פשוט" הזה חסר לי בערב הזה – והררי המלל שפוזרו לאורכו לא ממש סייעו לכך. חסרה לי גם הפקה מוסיקלית ממוקדת ועשירה יותר כמו באלבום.
נ.ב. להופיע בבר גיורא הוא סיוט לא קטן למי שבא במטרה להאזין למוסיקה נטו. לאורך הערב הפך המקום לסוג של תחנת מעבר לשלושה מלצרים, שלא הפסיקו לחצות את האולם לאורכו ולרוחבו, כאילו לא מתקיים באותם רגעים מופע. מילא הסבל שלי כצופה ומאזין, אבל מה עם קצת כבוד לאמנים על הבמה?.
שירים: שירים עד כאן, אניטה וחואן, חופים, שיר למענך, ימינה ושמאלה והלאה, אני הולכת אלי, סוס מעץ, אילו כל האוהבים, מחרוזת: את ואני והרוח, שובי ציפורת, אנשי הגשם (תומר עפרון), תפילת הדייג (תומר עפרון), מרדף, ג'נספה, הגדר (תומר עפרון), גיבור גדול, כמו צמח בר, ככה פשוט, אני ממשיך לשיר
השתתפו: סי היימן (שירה, גיטרה, קלידים), אלעד שודלר (שירה גיטרה), תומר עפרון (שירה, גיטרה), עמיר אלייב (קנון)
צילום: מרגלית חרסונסקי
אניטה וחואן
כפל
כמו צמח בר
ככה פשוט
אני ממשיך לשיר
