אני לא קורא קומוניקטים לפני האזנה לשיר חדש. תן לשיר לדבר בעד עצמו, לחבר את הסיפור אליך. השיר של עומרי כהן יוצר בעיה: המוסיקה, הרגש מגיעים במהלך מלודי תחושתי מסעיר, אבל אינם מחברים לסיפור, שיש בו דמויות והתרחשויות. הנרטיב נשאר תלוי באוויר, לא מתבהר.
ברגעים כאלה, אין לך ברירה אלא להזדקק למידע חוץ שירי, אלא שזו רק פריבילגיה שלך כמי שמקבל "חומר" על השיר. המאזין ברדיו יתקשה להבין במה מדובר. לדברי עומרי, מדובר בסיפור של יעקב ואחיו, שבכל פעם שהוא נתקל בו – מתרגש מחדש. ההזדהות אף מובילה אותו לתובנה אנושית.
כל זה לא נמצא בשיר, מה שמונע מהמאזין להזדהות עם תוכנו. המוסיקה מתפתחת קצבית כסרט מתח, מלודית להפליא, עטופה בהרמוניה שמימית, מזכירה מהלכים מלודיים של אביתר בנאי – גם בביצוע הקולי. מוסיקלית – יפהפה, נוגע ומגיע. מה חבל שהמאזין שמתחבר רגשית, מפספס את הסיפור.
לא ראו בעיניו מבט נעצב/ בטח שלא דמעות
קרבו אל הדלת/ עכשיו הוא אחרת
בדיוק כמו בחלומות/ זה הגיע, עכשיו זה קורה
בינתיים קשוח, לא נותן לדבר/ לחשוף בו את האמת
שום דבר לא מסגיר/ צחוק נער צעיר
שהבטיח בלי גבול לתת/ אהבה, ששוברת קירות
ואבא יושב מחכה/ הלב מסרב להתרפא
תגידו, תגידו לו ש…/ אני הוא, גם אני מחכה
והיו רגעים בזמנים אחרים/ של חושך ודמדומים
כואב ופגוע, דבר לא ידוע/ פוסע בין מצרים/ מאבק, מלחמת אחים
ואבא יושב מחכה/ הלב מסרב להתרפא
תגידו, תגידו לו ש…/ אני הוא, גם אני מחכה
