השיר עוסק ביחסים נסתרים שהיו לכותבת עם שכן, שנוכחותו השרתה עליה ביטחון. הנוכחות שלו מקבלת ביטוי באמצעות ה"ציור" של ריבוע בחלון. מן הסתם היא נהגה להשקיף לכיוונו, מה שהעניק לה שקט פנימי. כשהיא נזכרת, היא מחייה את העבר והופכת אותו לפחות לרגע להווה. השכן איננו, והיא מסתפקת ב"זכר קרבתו" על מנת להרגיע את פחדיה.
מהו מבחן ההצלחה בהלחנת שיר של משורר, במקרה הזה משוררת, שאינו נכתב להלחנה? מוסיקאים וזמרים מחפשים שירי משוררים, להבדיל משירים של כותבי פזמונים. פעמים, המשורר התכוון לדבר אחד, המלחין הלך לכיוון אחר. מי שמחפש אינטראקציות מושלמות לשווא יחפש.
יש משוררים ששיריהם מועדפים ע"י מוסיקאים: בשיריהם של לאה גולדברג, נתן אלתרמן קיים לא רק מקצב חיצוני שריתק את המלחינים, אלא גם ריתמוס פנימי כאילו המילים שרו את עצמן. מילים שמגיעות, שנוגעות. משרטטות תחושות, מציירות נופים מתוך מגע תחושתי.
גם המשוררת רחל היא מהמולחנות ביותר בין המשוררים העבריים. הבחירה של עומרי כהן בשיר "שכן" בעייתית משהו. זהו שיר קצר, שאין בו אלמנטים מובהקים להלחנה – מלודיה והרמוניה שלא לדבר על מקצב. בעיה נוספת: שירה של רחל נשמע בקולו של גבר. דווקא האינטימיות המיוחדת דורשת כאן קול נשי.
כהן הלך דווקא על מקצב תוסס לשיר של המשוררת, ויחד עם זאת שמר על נימת תוגתה בלחן ובשירה מתכוונת מצוינת. העיבוד העניק לשיר נופך אוריינטאלי יפה וגם נגיעת רוק חשמלית משדרגת. הקונטרסטים האלה יצרו משהו מיוחד. עדיין ישנה תחושה שהליריות של המשוררת נשארה על הנייר, לא עברה באמצעות של כהן.
אֵינִי רוֹאָה אוֹתוֹ.
אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת.
זוֹכֶרֶת אֶל נָכוֹן: הוּא כָּאן, יֶשְׁנוֹ.
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת מָגֵן לִי וּמִשְׁמֶרֶת
רִבּוּעַ אוֹר זָהֹב שֶׁל חַלּוֹנוֹ.
לוּ אַךְ זָכַרְנוּ: יֵשׁ!
לוּ אַךְ נִתַּן לָדַעַת:
יֵשׁ מִי בִּלְתִּי נִרְאֶה וּוַדָּאִי כָּאוֹר,
וְזֵכֶר קִרְבָתוֹ כְּיָד מַרְגַּעַת
עַל מֵצַח מְיֻזָּע שֶׁל עֲיֵפֵי מָגוֹר.
