לא בטוח שאת כותב השיר, אבי אוחיון עניינה העובדה, שעומר אדם הוא בחור בן 23 בלבד, כשהוא כתב לו טקסט שמסכם פרק של שנים רבות בחייהם של גבר ואישה. אחרי כל השנים, אומר הגבר,  "הפכת אותי לאדם טוב יותר"  ו"ממך למדתי איך לקום וגם לסלוח"  וגם "הבנתי שצריך להקשיב לא רק לשמוע". מתאים לבחור צעיר? – ממש לא.
כמו בטקסטים רבים המסווגים בז'אנר הים תיכוני, הגבר מקונן בקיצוניות של שחור לבן: לפני שפגש אותה הוא היה אפס מכל בחינה. נכה רוח. העזר שכנגדו לימדה אותו הכל מא' ועד ת'. הקימה אותו מאשפתות. היא ניצחה הכל, ועכשיו, איך לא – הוא אוהב אותה יותר. להאמין לגבב הזה? ממש לא. אמינות? – ממנו והלאה.
עומר אדם כבר מיומן. הוא למד לקונן גם טקסטים לא אמינים.  המוסיקה מנסה לכסות על ערוות הטקסט. עיבוד אקוסטי מעודן לגיטרה, מינימליסטי למהדרין כולל מעברון קלידים יפה. סלסול נשמה נשלט היטב בטונים, חלוקת אנרגיות מצוינת. ועדיין – התחושה שעומר אדם ממשיך להתמסר לשירי רגש נשפכים, משפטים אהבה שדופים,  שחוקים  וחבוטים. גם מ"הז'אנר הים תיכוני" אפשר לדרוש משהו מקורי יותר, פחות באנאלי ומשומש.

אחרי כל השנים איתך / רציתי להגיד לך/  אוהב אותך הרבה יותר / מכל מה שנדמה לך/ אפשר לראות אצלי זאת בעיניים/ בחיי אני אוהב אותך יותר מדי

ממך למדתי איך לקום וגם לסלוח/ על מה להתעקש וגם את מה כדי לשכוח/ גם בימים קשים שכבר נשברתי/ בחיי מעולם לא ויתרת עליי

אני מתבונן בך כל מה שיש בך/ ניצחת את הכל/ פתאום זה מכה בי כל מה שיש בי/ זו את בגדול

אחרי כל השנים איתך אני עכשיו מבין/ הפכת אותי אדם יותר טוב/ ולך ליבי מוקיר תודה תמיד תהי לי יחידה/ עד סוף ימי אתן לך הכל אתן לך הכל

אחרי כל השנים איתך / כבר לא יכול לשקוע/ הבנתי שצריך גם להקשיב לא רק לשמוע/ את כמו משב קריר שמנחם ביום שרב/ אני נשבע אותך לנצח אוהב