מספרים שנגמר עידן האלבומים. אז מספרים. עומר אדם מוציא אלבום עם לא פחות מ-22 שירים. יכול להיות שזו נקמה מתוקה במי שכותב ביקורות. השאלה איך אתה מקשיב לאלבום כזה – עוצר אחרי כל שיר, הכל במכה אחת? המעריצים יגידו: עזוב אותך. אתה יכול לכתוב עוד שנתיים, במילא זהו הזמר, אלה הם השירים, אלה הם הכותבים. לא תשנה דבר. דווח על האלבום, וממשיכים הלאה. עזוב אותך מביקורת.
אולי מחקר סוציו מוזיקלי? איך בחור כמעט ללא כריזמה, כמעט אינו מעורב בצדדים האומנותיים של המוסיקה שלו – דופק כזו הצלחה. הידיעה על החדש הוכתרה – לא פחות מ"אלבום בהפתעה", ממש כמו ביונסה ב-2016, שהוציאה ללא כל התראה רשמית את אלבומה השישי "Lemonade". מה כאן הפתעה? רק העובדה שלא ידענו מראש? ואולי כמות השירים הלא שגרתית.
מה לא הפתעה? רוב השירים. אין מהפך. לא המציא עצמו מחדש, כי גם הכותבים לא יעזו לכתוב לו משהו שאינו תואם את קווי המתאר המוזיקליים המנצחים. כתבתי בעבר, שעומר אדם הוא תוצר של תעשייה המנצלת את הכישרון הטבעי שלו כדי למכור לו שירים שמגבילים אותו מבחינה אישית. זה עדיין בולט באלבום הזה,אבל לא בכולו.
בגדול: ההתבכיינות בקול המסולסל הופכת לעיתים לשמחת עינתוז מלהיבה. כאן ה"סוד" של עומר אדם – להפוך את הכאילו עצוב לשמחה גדולה בהקפצה מחניפה. (השיר "כתבתי עלייך שיר") מבחינה זו עומר אדם ימשיך להוביל את מצעד השירים בפקק הלאומי המזדחל, יעשה לנהגים טוב על הלב. ביקורת? – עזוב אותך. במילא היא עוברת לידו וממשיכה הלאה. היא ממנו והלאה…
"חברות" מגיע בשני פרקים: בפרק הראשון אדם לא עשה לי כלום. גם החלק השני השאיר אותי משועמם. אז הבין שיש נתק בינו ובינה, לא ירד על הברכיים, יען כי היא לא רצתה להתחתן, רצה לראות את החברות שלה מרימות ידיים. בפרק ב' של השיר – חזר לרדת על הברכיים, היא דוחה אותו, הוא פונה לחברות לעזרה, יען כי הגברת מתנהגת לא יפה, מעשנת, רוצה רק לבלות. שיר ההמשך הוא מניפולציה שטוחה על השיר הקודם, עם כל המניירות הטיפוסיות בכייניות-שמחות, שממשיכות לעבוד על עם ישראל, עם כל הטריקים המוסיקליים המתלווים בתפר שבין אלקטרוני למזרחי עממי. שיר לא אמין בעליל.
גם "בחורים טובים" הוא דוגמא למניפולציה טקסטואלית: כותבי השיר חיפשו בכוח מטפורות כדי לייצר דרמה: לקחו את אחוות החיילים הנלחמים ונפצעים בשדה הקרב ועשו בהם שימוש למטפורה של חבורת מבלים ש"נפצעו בשדה הקרב של האהבות". אלה "הבחורים הטובים". אמין? – ממש לא. בסופו של דבר מתברר, כי כולה חוו חוויות מיניות בתאילנד. מה טוב בהם? מה הרחיקו לכת עם המטפורה? הטקסט עובד על התרפקות נוסטלגית. כל קשר לשדה קרב ופצועים נשמע מניפולציה לשונית. השימוש המופרז ב"אש" – "לשרוף את הרחבות", "עם גפרורים של נעורים שרפנו את העולם" וגם "מדורות בלב" גם הוא חלק מהשימוש המופרז והנדוש במטפורה מהתחום הזה.
עומר אדם מוציא לפועל מצוין שעובד כמעט על טייס אוטומטי. אפשר למכור לו שירים שעושים לו מדורות בתוך הלב. השיטה של שירה מסולסלת באיפוק נוגה שהופכת לדרמטית ומתבכיינת – לא עובדת עלי. מה בדיוק מביא את אדם לקונן בטונים של התייפחות בטקסט כמו: "ואת עם הזמן עוד נשארת הכי הכי יפה / בתוך הראש שלי אני עוד שם / עם גפרורים של נעורים שרפנו את העולם". לא רק שאין קשר לשיר. אין כאן שום סיבה לטרגדיה. המניפולציה נמשכת גם בעיטורים המזרחיים שנועדו יותר להחניף מאשר לייפות. עומר אדם ימשיך בסוג השירים האלה, כי בזכותם הוא מוכר כרטיסים להופעותיו במהירות של סופות טורנדו. כלומר: את המשוכנעים הביקורת הזו ממש לא מענינת.
לא פעם בביקורת קודמות על השירים של אדם שאלתי: מה יש לו לספר על עצמו בשירים? מה האמת שלו? אז נכון, מה הוא צריך את "האמת שלו", כשהנוסחה עובדת. במפעל שנקרא "עומר אדם" מנסים כמה שיותר לייצר לפי מתכונים מנצחים. ובכל זאת: מבין ה-22 מצאתי שלושה-ארבעה טובים יותר מהאחרים: שיר מס. 10 – "לשון הרע לא מדבר אלי" שאדם כתב בשיתוף עם אבי אוחיון ומתן דרור נשמע סוף סוף התייחסות יותר אישית לעצמו, משדר אותנטיות בכל מרכיב. הסלסול המאונפף-מתבכיין נשמע אמיתי.
אני שונא את כל הצעקות החרא בכבישים
אני שונא שכל תשובה הפכה לאלו החיים
כבר לא יודע, אני קצת מסוכסך עם עצמי
שונא אנשים מזויפים ויש תמיד בערמות
אולי מספיק איך לא נמאס להם לפתוח מגירות
אני שומע, בחיי אני שומע הכל
גם "תשמח", שיר מספר 20, נשמע יותר אישי-אותנטי משאר השירים. עיבוד אקוסטי שעוטף שיר קטן ויפה, שככל הנראה לא נועד להקפיץ את ההמונים בהיכלים ובאיצטדיונים אבל הא קירב אותי לעומר אדם, יען כי הוא משדר אמת. (מילים: אליה רוסיליו / לחן, עיבוד והפקה מוזיקלית: דודי בר דוד)
אומרים שיום אחד כבר לא נהיה
אז תחייה כאילו אין מחר אל תפחד
וזה בסדר לקחת את הזמן
הוא ייקח אותך ייקח אותך לאן שייקח או….
העיקר שתשמח העיקר שתשמח
שמחה? ב"ניפגש בשמחות" אלמנט השמחה נכנס לשיר בצורת קטעים קצרים של מוסיקה חסידית. המוסיקה היא מהות מזוקקת של אדם: הגוונים של המנעד הנמוך מול הקול שנוסק בסלסול. מתבכיין אבל יודע להשחיל חיוך. האמת לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, להיות עצוב או שמח. מצד שני, דווקא בניגודיות הזו – אני מוצא את ייחודו ויופיו של השיר. הבנאדם שמשתגע חי במהומה, שבה הוא רוצה להישאר בחלקת השמחה, אלא שזה לא עובד. יש מי שמשביתה לו שמחות. עומר אדם הצליח להציג את הבלגן הזה בסגנון השיר המאופק-מסולסל שלו.
שירים: מים שקופים, שגרה מפוארת, תגידי לי שטוב, פעם בחיים, חברות שלך, אין סופים טובים, מאושרת בלעדיי, רחוק מכולם, וואי, לשון הרע לא מדבר אלי, ניפגש בשמחות, המלכה של השכונה, יעשו לנו כבוד, כתבתי עלייך שיר, שני משוגעים, אוהבת אותי אמיתי, Beg עם נטע ברזילי, אדון מרפי, בחורים טובים, שמח, חברים שלי 2, שלום לך.
