עידן עמדי שר תוגתו. אין כאן משהו טראגי, שדורש צליל עצוב. ובכל זאת, עמדי שר את עצמו בעצב. זה סגנונו. לא צריכים לחפור באיכות המילים. הוא מתכוון למה שהוא שר, והוא שר לאהובה באינטימיות משכנעת, בעצב כובש. "עד שיעלה היום אני אפסיק ממך ללכת". יאהב אותה כמו שחלמה. ילמד לומר "מילים גדולות" על בית, על דרך. ישמח שהיא פה. אצל עידן עמדי התמימות הזו נשמעת אמינה.
הלחן וההפקה המוסיקלית – מחזקות את תחושת האותנטיות. הצליל המינורי החם, הקול התחושתי המאופק, אקוסטיות יפה. צליל חצוצרת טיחואנה כקישוט אווירה מייפה. כמו שאני אוהב לשמוע את עמדי.

עד שיעלה היום הבא, ישוב השקט,/  כבר לא אשאל אותך מאיפה באת,
רק אשמח שאת פה./ את אלפי המשוגעים שבעולם,
אנעל מחוץ לדלת./ אוהב אותך כמו שחלמת/ כמו השיר, ככה פשוט.
עד שיעלה היום הבא,/ תשוב השמש,/ ותאיר את שתי עינייך הטובות,
שייאשתי משום מה.
אני אלמד לומר מילים גדולות,/ על בית, על הדרך./ אלמד לומר שמצטער,/ שאם תלכי, אין לי דבר.
עד שיעלה היום הבא, / תאמרי שאת שייכת,/ והבוקר אז יעיר,/ ישטוף הכל, אותנו גם.
עד שיעלה היום אני אפסיק/ ממך ללכת/ אהובתי כשיעלה היום,/ תדעי זה לעולם.
עד שיעלה היום הבא,/ ישוב השקט,/ כבר לא אשאל אותך מאיפה באת,/ רק אשמח שאת פה.
והפרחים מפוזרים על השולחן,/ הצהובים שאת אוהבת./ אני אומר שמאמין, / אני אומר זה עד הסוף.
עד שיעלה היום הבא, / תאמרי שאת שייכת,/ והבוקר אז יעיר,/ ישטוף הכל, אותנו גם.
עד שיעלה היום אני אפסיק/ ממך ללכת./ אהובתי כשיעלה היום,/ תדעי זה לעולם.