"על מה אתה חושב , כשאתה לא מקשיב", שרה שושנה דמארי את שירו של עידן רייכל. שנים אחרי שהתאהבנו בשיר "עלה נישא ברוח", הוא חזר להתנגן מפיו של עידן רייכל עצמו בטקס האשכבה של הסופר עמוס עוז. הבקשה באה ממשפחתו, שסיפרה כי השיר היה אהוב עליו. "אני מעריך שעמוס אהב את השיר בגלל שירתה המרגשת של שושנה דמארי. כל שנותר לי הוא לנסות לעמוד בציפיות", אמר רייכל לפני שהתיישב לפסנתר. "כל כך הרבה שנים אתה מדבר, שותק לרגע, עד לרגע אחר. על מה אתה חושב, כשאתה לא מקשיב, אני איתך עכשיו, שקט מסביב", שר את המילים שסיימו את הטקס.
זהו שיר מינימליסטי על מילים, העדרן והשתיקות שביניהן. לרוב אדם נמדד במה שהוא אומר, אבל לעיתים דווקא השתיקות הן שמדברות. האוקסימורון הוא שמבטא את המצבים ההפוכים האלה, שביחד הם בונים את נרטיב החיים. בקצב החיים ועוצמתם אנחנו נמנעים לעצור ולהקשיב לשקט. כשהיא שואלת – "על מה אתה חושב, כשאתה לא מקשיב", היא אינה מבינה, שהוא מקשיב יותר ממה שהיא יכולה לדמיין – אולי לא לדבריה הנאמרים, אבל מן הסתם לעלה נישא ברוח…
שמו של השיר "עלה נישא ברוח" מרמז על הדקויות שבמסרים של בני האדם: התבוננות בתמונה קטנטנה ואגבית כביכול. העלה שנופל על השביל, ולא ידובר בו עוד.
מעניין שדווקא עמוס עוז, האיש המזוהה עם עם מילים המצטרפות למשפטים מנוסחים בחדות נדירה, אהב את השיר שמדבר על שתיקות. כנראה היה ער לכך, שגם בוירטואוזיות מילולית בלתי ניתן להעיר הכל, ולמה שבין המילים – יש עצמה לא פחותה מאשר המילים עצמן.
המנגינה הצנועה מצליחה להכיל את המעט הזה שמכיל את המרובה. יש בה עוצמה לא פחותה של השתיקות שאומרות מילים. רייכל העניק לשיר תחושת תוגה שמוסיפה נדבך נוסף, כאילו יש כאן סיפור של ממש, תדר מקביל שמשדר את הרגש שמאחורי התובנה.
כל כך הרבה מילים/ אתה לא אומר/ הייתי אוספת שאוכל להיזכר
כל כך הרבה שנים/ אתה מדבר/ שותק לרגע, עד לרגע אחר
על מה אתה חושב/ כשאתה לא מקשיב
אני איתך עכשיו/ שקט מסביב
על מה אתה חושב, כשאתה לא מקשיב
עלה נישא ברוח מתרומם/ נופל על השביל
יושבים ביחד ושקט מסביב…
כל כך הרבה מילים/ אתה לא אומר/ הייתי אוספת שאוכל להיזכר
כל כך הרבה שנים/ אתה מדבר/ שותק לרגע עד לרגע אחר
על מה אתה חושב/ כשאתה לא מקשיב
אני איתך עכשיו/ שקט מסביב
על מה אתה חושב/ כשאתה לא מקשיב
עלה נישא ברוח מתרומם
נופל על השביל
יושבים ביחד ושקט מסביב
