הרטרוספקטיבה מייצרת הרהורים נוגים בקשר הטראומטי שבין הדובר ובין אמו על רקע מראות הקיבוץ של פעם, שמעצימים את סערת הרגשות ששנעה בין התחשבנות, געגועים ומחילה. מה יישאר מכל מה שהיה? הוא, הבן, מבקש יום נוסף מתוך מודעות מפוקחת לסוף. המשקעים על רקע השארתו ב"בית הילדים", הבכי שלו כשהיא לא היתה לצידו, המלחמה ביניהם וגם הסליחה, כי מה שנשאר בסופו של דבר זו אהבה.
זהו אחד השירים היפים, שיצאו ממגירתו של עילי בוטנר. ההרכב במקרה הזה הוא אמצעי לתרגם את רחשי הלב לצלילים. ההגשה האישית של בוטנר היא על בהונות האצבעות, בטון עדין ואינטימי ובנפש כמהה. שיר שמעיד עד כמה קריטי מבחינתו לשיר אותו סולו. הפתיח האקוסטי מסמן את ה"ניקיון" של השיר, את נצחון המנגינה, ההרמוניה והצליל הטהור על פני תוספות הפקה מיותרות.
אמא/ תראי איך שהזמן חולף/ בחוץ הטרקטור העייף/ אוסף את הכותנה/ היי אמא/ שנים שלא נישקת אותי/ שנים שלא חיבקת אותי/ הבטחת שאת נשארת
וכמו יורדת שמש מעלינו מלמעלה/ רק שתשאיר אותנו יום נוסף עוד לילה/ כמו הרוח שתנשוב אל תום ימינו/ מה ישאר בסוף חיינו/ רק אהבה
אמא/ בבית הילדים עכשיו חשוך כל כך/ ואיש שם לא שמע איך שבכיתי לך/ הבטחת שאת חוזרת/ היי אמא/ יכולתי להרגיש אשם/ שנים חולפות עדיין לא מצאתי שם/ למלחמה שלנו
וכמו יורדת שמש מעלינו מלמעלה/ רק שתשאיר אותנו יום נוסף עוד לילה/ וכמו הרוח שתנשוב אל תום ימינו/ מה ישאר בסוף חיינו/ רק אהבה
אמא/ אין כעס רק סליחה ודי/ עוד פעם אחרונה אולי/ הגיע זמן ללכת/ היי אמא/ תראי איך שהזמן חולף/ בחוץ הטרקטור העייף/ אסף את הכותנה
