מבקרים מתפרנסים לעיתים מציניות. ברגע שהם מגלים את המתקתק הזה שנועד לְרַגֵשׁ, הם מתנפלים עליו כמוצאי שלל. האם מבקר צריך לסטות מדרכו  בימים שנדרשת אהבה וחמלה הדדית, ימי בידוד וניתוק ממשפחות, ברגע שהלאומיות המתרפקת מצמידה אקדח לרקתך?
אומר כך: אני לא נגד שירים לעת מצוא ומצוקה, גם אם מדובר בשירים מוזמנים בימי קורונה.   זה טבעי: מזהים את הצרכים ומזמינים מילים. המצב מכתיב טקסטים, הכותבים מזהים את הצרכים, מנסים "ללכוד" את מצבהרוח. מבחינה זו – עילי בוטנר הוא האיש הנכון בזמן הנכון בפופ הישראלי העכשווי לתרגם תחושות לצלילים. תן לו סיבה להתרפקות, ויוולד הלחן האולטימטיבי.
הצליח לגעת ברגש, לפנות למשפחות שמשוחחות בזום, סבא וסבתא שלא יכולים לחבק, להגיע עד לא פחות מ"פְּקַק תְּפִילּוֹת כָּבֵד בַּנָּתִיב שֶׁל הַשָּׁמַיִים". המלודיסט הנפלא גרם לחבורת "ילדי החוץ" להתענג יחד איתו על תוגת הניתוק והגעגוע, להתרפק עליה ולצרף קולות לתקוות החזרה לשגרה – כדי להמשיך "כאילו כלום לא השתנה".
כמה מילים לכותב המילים: משהו כנראה בכל זאת הולך להשתנות אחרי שניפגש בחלומות. לא נחזור לשגרה, למרות שהגעגוע המתקתק מתחנן להחזיר. בלי להיות ציני, כותב שורות אלו מחפש את השינוי מחוץ לחלומות. איך שר אריק איינשטיין: "אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה אז יבואו כבר כולם".

ילדי החוץ: עילי בוטנר, אדר גולד, אוהד שרגאי, תום גפן

עוֹד נַחְזוֹר לְהִיפָּגֵשׁ, לְהִסְתַּכֵּל שׁוּב בָּעֵינַיִים/ יֵשׁ פְּקַק תְּפִילּוֹת כָּבֵד בַּנָּתִיב שֶׁל הַשָּׁמַיִים
אֲבָל הַחוּט הַדַּק בֵּינֵינוּ אַף פַּעַם לֹא נִקְרַע/ עוֹד נִצְחַק שָׁם עַל הַכֹּל, לֹא תִּהְיֶה לָנוּ בְּרֵירָה
עוֹד נֵצֵא שׁוּב לְטַיֵּיל בְּבוֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת/ נַחְזִיר אֶת הַשִּׁיגְרָה הָאֲבוּדָה לְאַט לְאַט
נָקוּם מֵהַסַּפָּה, נִנְשׁוֹם אֶת הָאֲוִויר/ לָמַדְנוּ עִם הַזְּמַן שֶׁהַכֹּל כָּל כָּךְ שָׁבִיר
וּבֵינְתַיִים נִיפָּגֵשׁ בַּחֲלוֹמוֹת/ אֲנִי אִיתְּךָ בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל הַנְּשִׁימוֹת
וְאִם אַתָּה עָמוֹק מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה/ תַּשְׁאִיר לִי אֶת הַדֶּלֶת חֲצִי פְּתוּחָה
אֲנִי שׁוֹלַחַת יָדַיִים אֲרוּכּוֹת/ הֵן מְחַבְּקוֹת אוֹתְךָ עַכְשָׁיו, הֵן מְחַבְּקוֹת
ורַק תִּזְכּוֹר שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאַתָּה נִרְדָּם/ שֶׁגַּעְגּוּעַ הוּא הַדֶּבֶק הֲכִי חָזָק בָּעוֹלָם
עוֹד נַחְזוֹר שׁוּב לְשַׂחֵק, לְהִתְפָּרֵק בְּחִיבּוּק/ הַשְּׁנִיָּה הֲכִי קָשָׁה הִיא אַחֲרֵי הַנִּיתּוּק
וְשַׁעַר הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי נִפְתַּח שׁוּב לָרְוָוחָה/ כִּי יֵשׁ עוּגָה, וְיֵשׁ נֵרוֹת, אֲבָל אֵין לִי כָּאן אוֹתְךָ
עוֹד נַחְזוֹר לְהִיפָּגֵשׁ, נִשְׁכַּב סְתָם עַל הַגַּב/ לֹא נִיקַּח שׁוּם דָּבָר כְּמוּבָן מֵאֵלָיו
וְגַם אִם קְצָת נַרְגִּישׁ שֶׁעָבְרוּ מִילְיוֹן שָׁנָה/ נַמְשִׁיךְ, כְּאִילּוּ כְּלוּם, כְּאִילּוּ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה