שיר בקורת עצמית ("אני בתוך בועה … סתם מנופח בלי שום ערך"). עמיר בניון כותב מתוך הצבת מראה מול עצמו, מול מציאות שבה אפילו האמנות אינה משקפת. ("מנגינות מדומות משטות מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב"). מרגיש כמו בתוך בועה של אשלייה ויודע שהיא תתפוצץ.
משירי הנשמה המסעירים של עמיר בניון , גם אחת המנגינות היפות ביותר שכתב. עיבוד קצבי יפהפה, שצליל חשמלית ויבבת כינור נשזרים בו יחדיו. את השיר הזה אני לוקח איתי לאי בודד.
מנגינות מדומות, משטות, מזייפות
מטשטשות לי את שביל הזהב
מתנגנות בי, משקרות לי, מציקות.
רציתי להבין קצת, להרגיש איזה ערך
וסמכתי עלייך שאת תגלי לי את הדרך.
ונשמתי אוויר מזוהם והלכתי בערך
התהלכתי שולל עד לכאן.
אני רואה, אני מרגיש
אני רוצה, אני אדיש
אני חכם, אני יכול
אני גיבור כל כך גדול
הכל אני, אני הכל
אני חזק, אני בתוך בועה
סתם מנופח בלי שום ערך
וידעתי בסופו של דבר, היא תתפוצץ לי בדרך
התביישתי, כמו מצורע הרגשתי בערך
ואולי זה הכל עד לכאן
והלוואי שזה הכל עד לכאן
אנשים ישנים, משתגעים, מתנשאים
רוקדים ונשרפים לאורו של ירח,
להשתגע, להתבדח,
סתם כי מישהו רצה כל כך
להרגיש כמו איזה מלך
וסמך רק עלייך, שאת תגלי לו את הדרך
ואמרת לו שהוא מיוחד
הוא אוהב שאת משקרת
הזיות, הזיות עד לכאן.
אני רואה, אני מרגיש…
