מלחמת לבנון הראשונה, חומת מגן, ענבי זעם, מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת לבנון השניה. עבור רבים המלחמה אינה מסתיימת אף פעם. במהלך שירות צבאי קרבי, חיילים רבים נחשפים לאירועים מסכני חיים ומותירי צלקות. רבים מהם שבים הביתה פצועים, בגופם או בנפשם.
הפצעים הנפשיים אינם הולכים לשום מקום. הם אמנם שקופים, אך הרסניים לא פחות מכל פציעה גופנית אחרת, ואולי אף יותר. רבים אינם יודעים כי הלם קרב, הוא הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) אצל יוצאי קרבות ופעולות צבאיות, אשר מוכר כנכות ממשית.
השיר של זהר ופסי מספר את אחד הסיפורים הפוסט טראומטיים של הלומי הקרב. קולו הקודר-מדוכדך של עמיר לב נוגע בקולות ובלב העצוב. הנגיעה הזו מתפתחת בעיבוד לפסנתר וכלי מיתר שטווה קו מלנכולי של השתתפות בצער. המעבר לצליל גיטרה חשמלית מוסיף איזושהי עוצמה דרמטית לסיפור, כשברקע הקולות של הנפגעים. זוהי מוסיקה של נכות רוח שמשאירה במצב רוח שפוף שמוביל לשורה שחוסמת אור בקצה המנהרה: הקולות שוב ושוב/ והלב העצוב,/ מעפר באת – אל עפר תשוב".
עמיר לב – גיבור שקוף
הלוחמים חזרו הביתה, רק הוא עדיין לא שב.
הגוף בבית, הנשמה בשדה הקרב.
הוא לא הפסיד – גם לא זכה,
ואין מנוחה.
מושך עוד לילה, מנסה להירדם.
וכשעולה השמש הוא רק רוצה להיעלם.
הוא מאבד את זה, השכנים מדברים,
וזה כואב.
הקולות שוב ושוב,
והלב העצוב,
מעפר באת – אל עפר תשוב.
הלוחמים חזרו הביתה, הוא אבוד עכשיו.
הגוף בבית, הנשמה בשדה הקרב.
על הכביש המהיר, עומד בצד הדרך,
בוכה.
וכשיש קצת שקט הוא מנגן שיר מוכר.
האצבעות נעות לבד..
אם היא תושיט לו יד, אם היא תיתן לו סיכוי,
הוא יחיה.
הקולות שוב ושוב,
והלב העצוב,
מעפר באת – אל עפר תשוב.