ענבל גרשקוביץ משתמשת במוסיקה כשיטת טיפול. כשהצעקה אינה יוצאת במציאות, היא הופכת את שיר הרוק  לזעקה על גבול ההיסטריה.  "לאהוב בלי קול" נשמע אמין יותר בטון הנמוך, המדוכדך. הוא מעיד יותר על מצב הנפש של הדוברת. זעקה יכולה להישמע גם בטונים שאינם התפרצות רגשית חסרת רסן.
ענבל גרשקוביץ אכן מיטיבה לספר את סיפור השתיקה על רקע תסכול אהבתה בקול מדוכדך נמוך מופנם בעיבוד אקוסטי שבו בולט צליל הבנג'ו. המעבר בומבסטי מדי: הצרחה המוגשת לרוק קצבי יוצרת  חוסר איזון  שגרם לי להנמיך, או ליצר דיוק – להתרחק  מהשיר. זה נשמע יותר  טיפול עצמי פסיכותרפי באמצעות השיר, אקט לגיטימי בהחלט, אבל לא משכנע בקונטקסט האומנותי כאן.

לאהוב בלי קול זה לשנוא את עצמך/ תצרחי אולי הוא ישמע
כשרציתי לדבר לא מצאתי ת'מילים/ הכל יצא פתאום עקום
ואני עוד מעצמי בורחת/ רועדת לי האדמה, מרגישה שונה
ושותקת, שותקת
לאהוב בלי קול זה לשנוא את עצמך/ תצרחי אולי הוא ישמע
לאהוב בלי קול זה לשנוא את עצמך/ תצרחי לו אולי הוא ישמע
כשהלב שלי בכה לא הצלחתי לדבר/ הקול יצא פתאום שבור
ואני עוד מעצמי שוכחת/ זועקת לי הנשמה, לא חשובה/ ושותקת.
לאהוב בלי קול זה לשנוא את עצמך/ תצרחי אולי הוא ישמע
לאהוב בלי קול זה לשנוא את עצמך/ תצרחי לו אולי הוא ישמע
אולי הוא ישמע.