חשבון נפש שיכול להתאים לכל "ישראלי מצוי" – חי כאילו חיים בסבבה, אבל חש חוסר סיפוק גדול. השיר משדר מצד אחד תזזיתיות – "רץ ברחובות", "חי בגדול", "כיסי מלאים מלא המרץ", "חי על הגבול במסלול המהיר", "שט ברחובות עם הזרם" במשמעות של – חובר לכולם בשיטת העדר. מצד שני – חוסר סיפק מיני – מציץ במישהי מתפשטת ומבקש ממנה הצלה, וגם חש חוסר סיפוק ממה שיש – החיים רדודים, הלב חלול. "מעני לעשיר מה אקח מה אשאיר – שיקבור את השקט הזה" – שורה לא ברורה: לאיזה "שקט" התכוון פבלו רוזנברג? איך קוברים משהו שלא קיבל ביטוי בטקסט?
המנגינה, קצב הפאנקי, תזמור הנשיפה המלוטש והגרוב מבליטים את שגרת החיים הזורמים. המוסיקה הרקידה והתוססת בנוסחי שנות השבעים אינה מבליטה את התסכול שבחיים האלה. פבלו רוזנברג רץ עם השיר כאילו אכן החיים הם מסיבה בסבבה. את מראית העין כנראה קשה לבטא בצלילים, ככה שהתחושה של המאזין תישאר כנראה כזו – של כיף, שמחה. הכל בסדר. ממשיכים לרוץ, עם כל הכבוד לפילוסופיה – הלהיט הלטינו פאנקי דוהר לפניה.

ויום שמש כחול מתנוסס על העיר/ אני רץ ברחובות אל בית לחם
אני חי בגדול משתכר מאוויר/ כבר שילמתי חובות יש לי ארץ
בעיניי די ברור מה מותר מה אסור/ רק לשרוף את השקר הזה
ברגע אני יכול לקום ולא ליפול/ משחק חדש מתחיל עכשיו
תהרגי אותי, תגאלי אותי/ בכל לילה אני מציץ בך
מתפשטת בחלון/ תהרגי אותי, תגאלי אותי
ויום גשם מבול משתק את העיר/ אני שט ברחובות עם הזרם
אני חי על הגבול במסלול המהיר/ וכיסיי מלאים מלוא המרץ
מעני לעשיר מה אקח מה אשאיר/ שיקבור את השקט הזה