כותרת: יהודה פוליקר בן 70. רגע, רגע אתם לא טועים? פוליקר כבר 70? הראש אומר: אליל נעורים לעולם לא יזדקן בתודעה. אוזי אוסבורן, בהגיעו לפני שנתיים לגיל 70, אמר שהוא אינו זוכר בדיוק בן כמה הוא. "אני רוצה לזכור את העבודה שעשיתי עם בלאק סאבת'. לא את הגיל".
כולנו ילדים של החיים. בטח זמרים – לנצח צעירים. גיל שבעים קטן עליהם. רק עכשיו גמרו שישים. הם במיטבם. יש סיבה לחגוג. פול מקרטני מוציא אלבום חדש בגיל 78.
יש מקום לסיכומים? אהוד בנאי אמר בראיון לרגל יום הולדתו ה-60: "יש בי צורך לחזור לנקודת ההתחלה, למצוא את הרגע שבו התחלתי. הבראשית שלי, לפני שהדברים התהוו. כנראה יש בזה התחדשות, כשאתה מחזיר את עצמך לשם. לא, לא נוסטלגיה, אלא מבחן יומיומי מול אהוד הנער, עם המשקפיים, החלומות שלו, השאיפות שלו. מה קרה לי. עד כמה נעשיתי זחוח, עד כמה השמנתי ובעטתי. ואני זוכר אותו מאוד – הוא חי בתוכי, זוכר את אהוד הצעיר שואל, ולא בהתפלספות, אלא כצורך מהותי – מה זה החיים האלה? מה אני עושה פה? לאן אני הולך? נער סקרן, בעצם נער מאוהב. נעורים הם מצב תודעתי של התאהבות גם אם אין לך חברה, ואני מנסה להתחבר לבחור הזה, אהוד, שאוכל להגיד לו, לא קלקלתי את מה שרצית שיישמר".
אלה דברים שמגיעים ממרומי הגיל של מי שעשה כבר את הדרך, הגיע למקומות שרצה להגיע. אפילו לא הילד בן השלושים ששוכב עם חום גבוה על הספה בבית הוריו, אבל עדיין רוצה לגעת במקומות ההם. ילד של החיים, שמחזירני אל שיר של שלום חנוך שיצא ממנו לא בגיל 70, אלא לפני כחמישים שנה בביצוע אריק איינשטיין: "והרופא כבר מדבר על סוף הדרך / אבל אני יכול לשים לפחד קץ / עיני פקוחות בשביל לראות את השמיים / בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ".
גם יהודה פוליקר, מי שנולד כליאונדס פוליקאריס ב-25 בדצמבר 1950, ככל הנראה מנסה לשים קץ לפחד, עיניו פקוחות לראות את הקסם של פעם. הגיל כן קובע, אבל לאו-דווקא הכרונולוגי, ילד בן 65 או 70 ממשיך להיות ילד של החיים, מחובר לשורשיו, לאמת שלו מאז ימי בנזין, עיניים שלי, אפר ואבק, פחות אבל כואב, איך קוראים לאהבה שלי ועד מוזיאון החלומות.
איזה שיר לבחור לו ליום הולדתו? – "יש דברים שרציתי לומר", לחן שחיבר למילים של יענקל'ה רוטבליט
פוליקר יש דברים שרציתי לומר
יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי/ המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי/ שאולי לא אבין, לא אבין לעולם
לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי/ בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי/ כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד
חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין/ שבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה
ולילות יסורים לא ספורים שהטבעתי ביין/ כאובד בדרכי, בדרכי הרעה
אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו/ וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו/ והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות
צילומים: מרגלית חרסונסקי
