"יודה, אתה מלך", צועק מישהו קרוב אליו. יודה מתבונן בו ואינו מגיב. מה הוא יגיד? זה בסדר. שלא יגיב. כשאוהבים אותך, אתה גם מלך. אנחנו בקיסריה. 14.7.2011. שידליקו אורות על הקהל. תנו לראות את הקהל הזה. קיסריה – זה הקהל. קהל חם, מחזיר חום ואהבה, בא לחגוג, משלם הרבה בשביל לרדת ממרומי התיאטרון הרומאי, לשיר מקרוב עם המלך שלו.
יודה סימן 2 טריגרים: הראשון: 25 שנים לאלבומו "עיניים שלי". השני: האלבום החדש, "כל דבר מזכיר", שיצא בספטמבר. 9.9, הוא הדגיש התאריך כמה פעמים, כאילו כדי להגיד לשוחריו: דיר באלאק, אל תשכחו שגם זו מטרת ההתכנסות תחת כיפת שמי קיסריה, וגם – צפו להפתעות. מה מחבר את "עיינים שלי" עם "כל דבר מזכיר"? שאלה קלה, למעשה את התשובה קיבלנו ב"פומה פומה", שיר חדש, שלמרות שהוא עוסק באיש רומני שמחלק כל מיני חשיש, הוא שיר יווני.
אם לנסח את התשובה בארבע מילים: הלב היווני הגדול שלו. כפיים, אבל הכפיים האלה אינם סוחבים ל"חתונה הישראלית", כי פוליקר אחד היוצרים האותנטיים במוסיקה המקומית, לא נמצא במגרש הזה, גם אינו עושה שום דבר יוצא דופן כדי לזכות באהבת הקהל. אינו יורד לשוטט בין השורות, לא מילת חנופה, לא צ'פחה. לא תודה לשמו יתברך. שום דבר. פשוט הוא, הגיטרה, הבוזוקי, השירים. חלון לים התיכון.
מתחילים במקבץ מהאלבום החדש. "גברים קשוחים". הלחן הוא של ניוקוס קסידאקיס. גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא תמצא בינינו, הוא שר. הטון מאופק-מאומץ, אפלולי, נטול מניירות, השתפכות ודרמה. אבל זהו אחד השירים שמחבר ל"עיניים שלי". עיניים שמבכות את המציאות. גם אם השיר אינו מחניף מיידית, יש בו האמת של פוליקר – במורכבות של הוויה מקומית שחוברת לצליל ים-תיכוני.
לפני שעוברים למקבץ יווני מרים קהל, מקבלים עיבוד "יהודי" יפהפה ל"יהודי נודד" של מנוליס רסוליס, המשורר והזמר שהלך לא מזמן לעולמו. וגם "קצר פה כל כך האביב" של דויד גרוסמן, שיר עצוב על אובדן בן, ששם דגש על החיים יותר מאשר על המוות, וזהו ניגוד כנה מרגש.

"אלקו" נותן את האות לפרק היווני. הערב עוד צעיר. מ"יום העצמאות" ו"פחות אבל כואב" – ועד ל"יום שישי", "חופשי" ו"שלל שרב" – קיסריה נכבשת שוב ושוב. אני סופר עשרה נגנים (2 מערכות קלידים, 3 מערכות הקשה, גיטרות, כינור, זמרות ליווי) מאחור עיצוב תאורה ווידאו גיאומטרים שמניעים את המוסיקה. 36 שירים, שהם יהודה פוליקר השלם נכון להיום. זהו יהודה פוליקר –במיטבו. אמן ישראלי אולטימטיבי. ואם מדברים על מוסיקה ים-תיכונית – זוהי הקלאסיקה הישראלית הים-תיכונית הכי אותנטית שנוצרה כאן בשנים האחרונות. בית ספר לשיטפון המופעים המתקראים ים-תיכוניים.
והוא, פוליקר? פרפקציוניסט. קול מעומק הנשמה, העוצמה מופנמת, הפשטות היפה והכובשת. התזמורת הנהדרת שמאחורי גבו. וכמובן, לא איכפת לי לומר שוב: היכולת למזג את היווני עם הישראלי. זה מגיע אצלו מאזורים אחרים, מתחושות אמת, עם כמות אדירה של נשמה היוצאת מצניעות, מאינטגריטי, כאילו זו שפתו הראשונה, במנגינות, בקצב. זה ליבו היווני של פוליקר, והוא חם ואנושי לא פחות מליבו הישראלי. בז'רגון של כדורגל עוד ניצחון צפוי של פוליקר בקיסריה, וכרגיל מוצדק מאוד.

צילום: מרגלית חרסונסקי

אל הלילה, בוקר יום ראשון, רוחות מלחמה, גברים קשוחים, יהודי נודד, קצר פה כל כך האביב, כל דבר מזכיר, אלקו, זינגואלה, קחי אותי חזק, קללת הים, פומה פומה, יום העצמאות, פחות אבל כואב, הצל ואני, שלושה ימים, משמרת לילה, פרח, כשתגדל, דברים שרציתי לומר, חלון לים התיכון, עיניים שלי, ירקדו הבחורים, שותה הכפר, שיר השיירה, לא בראש, בין השמשות, רמאללה, כפיים, אני רוצה גם, יום שישי, התחלה חדשה, חופשי זה לגמרי לבד, שלל שרב, פנים.

 פוליקר 25 שנה לעיניים שלי – פוּמָה פוּמָה קיסריה 2011