החלוקה בין הז'אנרים בדה וויס כמעט דיכוטומית. או שאתה מביא אותה ב"מזרחית" (פופ ים תיכוני) או פופ מערבי עכשווי. גם השופטים-מנטורים נבחרים לפי ז'אנרים. אליה מליחי הזכיר לדורון מדלי את דודו אהרון. שרון דדוש, בתו של בעלי מועדון הפאלקה שרה "לובשת חיוך" של נסרין קדרי, מודל לחיקוי נכון לעכשיו. גם עדי אקווה לא יצליח להגיע רחוק אחרי "אמא", של משה פרץ. הז'אנר צפוף מאוד בכשרונות, ולא מספיק להיות טוב. הדרישה היא ליגת על, אם לא למעלה.
כותל המזרח יתחלף בקלות בכותל המערב. ליאם בניסטי היתה יכולה בקלות להגיע ל"דה וויס" ארה"ב בביצוע שלה ל – Sorry Not Sorry של דמי לובאטו, יעל לאור שחר נתנה ביצוע רגיש ומהוקצע ל – Call Out My Name של The Weeknd מהסוג שיוביל אותה למקומות שמעבר לים, אבל לא בטוח שהיא תתקבל לדה-וויס ארה"ב.
אני מעדיף קאברים קצת אחרת – לא ים תיכוני, לא פופ עדכני, אלא חשיבה מוץ לקופסה. בסופו של דבר, הפורמט הזה אינו שולח לאירוויזיון. הוא מחפש כישרונות ייחודיים. קחו את אלמוג כהן, בת שבע עשרה וחצי בלבד, ואיזו פרשנות היא נתנה ל"שיר ללא שם" של שלום חנוך, המוכר מיהודית רביץ. ההפקה תצרף את הסיפור האישי שלה ("אמא שלי עזבה אותי בגיל שנתיים") אבל מניפולציות מוכרות של תוכניות מציאות עדיין אינן מיצרות כישרון. אוהד יהודאי ששר העניק אינטרפרטציה שונה לחלוטין מהגרסה המוכר של זוהר ארגוב לשיר היווני של רפניס – בבריטון העמוק שלו. וגם: גרסת הפלמנקו של הגיטריסט והזמר אופיר עטר ל"היא לא דומה" של ארקדי דוכין. אני מחפשאת החריגים האלה בדה-וויס, פחות את הניסיון לייצר את הכוכב הבא בז'אנר הים תיכוני או הניסיון להיות זמר או זמרת פופ קונבנציונאליים, גם ברמות הגבוהות ביותר.
אלמוג כהן – ״שיר ללא שם״
אוהד יהודאי – ״בלילה״
אופיר עטר – "היא לא דומה"
