גם אם אתה מצליח לנוע, אתה תקוע. זהו. זה השיר. שמעתי את צחי הלוי כמה רגעים לפני שראיתי את הכאוס בנתב"ג, סוף יוני. זה ראפ קיטורים על הכל. אנחנו אוהבים לקטר. על המצב, על המדינה, על העבודה, על הילדים, על ההורים, על החיים, על הבריאות, כי שום דבר לא זז. פסיכולוגית, זה כנראה משחרר איזה לחץ. מקטרים וממשיכים. פולטים טענות לאוויר, כדי שמישהו יזדהה או יבין אותנו – ואולי יגרום למקטר להרגיש קצת יותר טוב לכמה דקות. לא הכי ברור מה רוצה צחי הלוי מאיתנו – לצחוק או לבכות או לקבל את הקיטור כגזירת גורל.
השיר הוא ראפ משתנה בצבעיו הקוליים והמלודיים, בראשיתו מדוכדך מאונפף מעוטר באלקטרוניקה קלה, בהמשך עובר לזעקה דרמטית "רוצה לנוע אבל הכל תקוע/ רוצה לנוע אבל הכל תקוע". ומסתיים בפראזה מלודית – "אז המשכתי/ לא עצרתי/ זה בער בי כל יום אז הגשמתי/ קצת נשרטתי/ וקמתי" שאומרת משהו כמו – חי, קיים, מתלונן ושורד. חיים בברירת מחדל.
יש משהו באין אונים שמסתנכרן עם מהות השיר – בהבעה, באווירה, שיקוף של מציאות מקומית שצחי הלוי משדר אותה כפי שהיא על מורכבותה בהוויה המקומית, על היאוש וחוסר התוחלת.
צחי הלוי הכל תקוע במאי – רותם שמיר
לפעמים זה מרגיש שאנשים מדברים לאט מדי/ ואם כבר מדברים אז רוב הזמן עושים מעט מדי
הפקקים של 8 בבוקר/ השירים שעוד לא כתבתי/ הסוכן שפנה לבמאי ששכח ת׳אודישן שעוד לא עברתי
המרכז השמאל הימין/ הפוסט טראומה שנמאס להסביר/ האהבה שלי שכמו אידיוט/ הסתרתי חמש שנים
רוצה לנוע אבל הכל תקוע/ רוצה לנוע אבל הכל תקוע
לפעמים זה מרגיש שהעולם אדיש מידי/ ועד שכבר זזים/ הכל יוצא עקום מידי
העישון שעוד לא הפסקתי/ האימון שעוד לא התחלתי/ הגיטרות ששוב התכסו באבק גם אם רגע אחד לא שכחתי
רוצה לנוע אבל הכל תקוע/ רוצה לנוע אבל הכל תקוע
אז המשכתי/ לא עצרתי/ זה בער בי כל יום אז הגשמתי/ קצת נשרטתי/ וקמתי
תשאל תתרנגול הזה אף פעם לא הפסקתי לנוע/ אבל הכל תקוע/ לנוע לנוע/ הכל פה תקוע
