הדיכאון מחלחל לפופ המקומי. נציגיו הולכים ומתרבים, כנראה בצדק. שפוך ביאוסך לשיר, שחרר תסכולים, חסוך את ספת הפסיכולוג. לקובי ויטמן רע. הוא נמצא בהמתנה לטוב, כי עכשיו לא טוב, כי אי אפשר לפרוח. לא מים, לא אדרנלין. משהו שיחזיר לו את החשק לאהוב אנשים, גם את מי שאיתו. קובי ויטמן משדר דכדוך לייט בטון אפרורי. אמרתם מלנכוליה שקטה? – קניתי.
מה שיותר חזק מתחושת היובש, מהקול הקודר והמנגינה הפשוטה – זה העיבוד וההפקה של אורי רוסו ומתן ספנסר (ספנסרוסו), שיצקו לשיר אווירה אורבנית בקצב מייצר מתח, בכתמי ג'אז ומוסיקה ים תיכונית שנשזרים נפלא. ומשדרים יותר אור מחושך, גם אם בשיר אין בשורות גדולות בקצה הדרך.
מחכה למים שיזרמו בצינורות / לעונה הנכונה כדי לקטוף את הפירות / האור בקצה הדרך, אני עוד מעט כבר שם
הנורה דולקת, אבל השומר נרדם
מחכה לרוח שתעיף אותי מכאן / שהאופק יתבהר ויביא איתו סימן/ שהאדרנלין יבוא ויזרים לי את הדם
שהאנשים סביבי יהפכו לבני אדם
בין קוצים קשה לפרוח, בין כולם / בין קוצים אני ואת לא נצמח
מחכה לחומר שיערפל את החושים/ שישכיח מציאות שירחיב את הוורידים/ שיחזיר לי את החשק ויגרום לי לאהוב
את האנשים בבית, את האנשים ברחוב
בין קוצים קשה לפרוח, בין כולם/ בין קוצים אני ואת, לא נצמח
מחכה למים, מחכה לרוח, מחכה לחומר
