אסף שריג נוגע בנושא נדוש: הפילוסופיה הקיומית. הוא (הנושא) עשוי להתעורר נוכח מה שעברנו בחודשים האחרונים ולעורר מחדש שאלות משמעות החיים והבדידות הקיומית. סארטר טען, כי "הקיום קודם למהות". כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. אסף שריג מביט לחיים בפרצוף ומבין שיש חוקיות שהיא מעבר למשמעות, וכי אין מה לעשות מולה ("ניסחף עם הזרם יום שעבר כבר לא יחזור"). יש להודות באקראיות הקיום מול נצחיות המוות המתקרב. שריג מוסיף לכך בפתיח רקע של "שמים של אסון". השיר הוא לכן ניהילסטי, לא אקזיסטנציליסטי.
זה ניכר במנגינה הלא ממותקת ובטון הקודר, צירוף של צער ואובדן תקווה. . זה שיר שמכניס לאווירת החידלון ששריג עוטף בה את התובנה שבשיר. כשהוא שר "רק הנצח האדיש יזכור" בליווי צליל חשמלית שמשתתפת בצערו. חבר "איפה הילד" משדר תחושת אמת. עגמת הנפש מתורגמת למנגינה מלנכולית מחלחלת, ועדין אפשר לעלות איתה לנתיב המרכזי ולזמזם חרישית בהזדהות בלי להיכנס לדיכאון.
בחלון קוצים וקיקיון, שמים של אסון,
לך לישון יהיה בסדר/ מפוזר, אפוף אבק עפר,
רעב שלא נשבר/ לך גשש אל הפשר
יום שעבר כבר לא יחזור/ ירוק הפך אפור
גיבורים של יום אתמול שותקים עכשיו בבור,
רק הנצח האדיש יזכור
עלילות, הכל היה שטויות,/ הפין נכנס לפות, מלחמות והעצב
עוד שנים יגורו כאן דגים, אצות במגדלים/ ניסחף עם הזרם
יום שעבר כבר לא יחזור…
