קורונה טיימז – גל ראשון

דוכין & נמצ’ק

מאי 16, 2020

 4.5/5

לפקוח עיניים להתבונן מסביב. ההיינו כחולמים? האם אנחנו על סיפו של עולם חדש. האם זה סוף העולם? האם יש תקווה חדשה לשינוי? ארקדי דוכין ונמצ'ק – זמיר גולן מעלים את השאלה בתחילת האלבום בשיר "אהבה זה ריחוק", ובסופו, ב"בהיינו כחולמים".
האלבום המשותף מתעד מה שחשו בימי הקורונה. דוכין הוא יוצר של 24/7. התרחשות כמו זו שעברנו לא יכולה להישאר בהסגר. הוא חייבת לפרוץ החוצה. אסור לבזבז זמן, כי היצירה עלולה ללכת לאיבוד. זה זמן התרגשות, והוא מתעד מיד את מה שעובר עליו.
הקשבתי ליצירה של צמד קורונה בהתרגשות גדולה, החיבור הזה בין הרציו לרגש הוליד שירים יפים עד מפעימים. מ"קורונה טיימז" ועד "היינו כחולמים" יוצאים עם ארקדי ונמצ'ק למסע בתחנות הקורונה השונות. החדשות חוברת לרגשות. למשל: הפחד לחזור לעולם הקודם שלפני הנגיף – "עולם בלי משמעות, חיים של ריקנות". עולם של ריחוק אינסופי גם אז, לפני המחלה, בשיר "אהבה זה ריחוק".
מוסיקלית – רוחו של ארקדי מרחפת מעל ובתוך הנרטיבים, בין המלודי-מלנכולי לראפ השכלתני. הוא נאנק בדכדוך כשהוא שר Black על וירוס הבדידות, נוגע באספקטים הכלכליים הקטסטרופליים של המגיפה ב"יום אחד". האירוניה מתחדדת, כשבזמן שמסכי הבורסה נצבעים שחור, ארקדי ונמצ'ק מצטרפים לשירת יחדיו סוערת ואמוציונאלית הנשמעת כהמנון עידוד – משהו, שמכניס ליצירה אלמנט של מחזמר. בהמשך משתתפים השניים בצערם של "עסקים קטנים" במלודיה ובהרמוניה מזדהים.
גם בתוך מועקת השגרה יש אור בקצה – "כמה טוב לראות את האופק ועוד כזה שלא פגשנו אף פעם" בשיר "מבעד למסכה", ואין ברירה אלא להגיע למסקנה (בדואט), שעל "גשר צר בין הכרה להתרסקות" אתה צריך לבחור בין "לאהוב" או "למות". המוסיקה נוגה, משדרת חמלה, אנושית מאוד.
ואם שיר אחד אנושי לאי בודד, שאני לוקח מהאלבום, זהו – "יותר מדי" בשיתוף אביתר בנאי, שיר שמדבר על עולם של יותר מדי חומר ופחות מדי אהבה. פשטות המלודיה – רבת עוצמה, ומי שיאמר – מרגש, לא צריך להתנצל על הקלישאה.
לפקוח עינים, לפתוח את האוזניים ואת הלב – ולהקשיב ל"קורונה טייימז". כאן אין פייק. כאן יש יותר סיבות לחיות מאשר למות.