רוסאריו ג'וליאני האיטלקי הוא סקסופוניסט בעל נגינה עשירה ומגע של תחושה ועומק. מבחינת טרדישנל ג'אז, ג'וליאני הוא אלטואיסט מודרני מובהק ומקורי, ובעל פרשנות משלו לנכסי העבר. נגן אלט וסופרן איטלקי המציג באלבומיו תמהילי בופ/פוסט בופ/הארד בופ מגוונים.
באלבום הזה הוא מזכיר אוריינטציה של סקסופוניסטים כג'קי מקלין ופיל וודס בהקשר מוזיקלי אקלקטי. זו ככל הנראה הסיבה לבחירת הנגנים – הפסנתרן ז'אן-מישל פיל (Jean-Michel Pilc) נמצא בחצי מהקטעים, וכמעט אותה מידה של מעורבות יש לרישאר גליאנו (Richard Galliano) על אקורדיון.
פיל הוא אחד מפסנתרני הג'אז הגדולים בדורו, ממש כמו בראד מלדאו וג'קי טרסון. כאן הטכניקה שלו מבריקה, והכל בדיוק בתוך האווירה של המנגינה. פיל מבורך בחוש קצב מרהיב, הוא רוקד, מסתובב, מגמגם-צועד, עוצר ומתחיל, מצייר נוף צלילי מבריק. הפסנתרנות יהאתלטית שלו מוציאה את ג'וליאני מאזור הנוחות שלו ומניעה אותו לכמה סולואים מאוד מיומנים, נעימים ומתוחכמים.
גם גליאנו הוא סוג של קוסם על האקורדיון, אך הנגינה שלו יותר "פולקית" באוריינטציה ג'אזית, יש כל כך הרבה עומק של עושר ורגש עד שהיא כמעט מהממת. גם הוא הוציא ג'וליאני צלילים שלא שמענו אצלו ב מעולם. גם פיל וגם גליאנו נשמעים לגמרי מתאימים לאווירה כאן, ושניהם מייצרים כמה מהביצועים הטובים ביותר שלהם בתקליט.
כלידר מורגש אצל רוסאריו ג'וליאני יתר חופש בנגינה לעומת אלבומים קודמים. הוא עדיין שומר על הצליל ה"חמצמץ" המועדף על רבים מהאלטואיסטים המודרניים, אבל הוא מצא טווח הרבה יותר גדול של הבעה ורגשות, כמו גם גוון עשיר יותר של צלילים.
בריתם סקשן נמצאים המתופף בנג'מין הנוק (Benjamin Henocq) בסגנון הקשה פוסט-בופ ופוליריתמי בתצוגה משכנעת לחלוטין של פירוטכניקת תיפוף מבוקרת. גם רמי וינילו (Remi Vignolo) בקונטרבס התברג לחבורה בצורה מעוררת השתאות. אלבום שמסמן התקדמות ענקית בקריירה של ג'וליאני.
Rosario Giuliani & Pietro Lussu -Dream house
