הפתיחה והסיום אינסטרומנטליים. מ"אורבנפאניקה" ו"עד הלקוח האחרון", קומפוזיציות שעומדות בפני עצמן המשדרות תחושות שבין ניכור (אלקטרוני) בקצב מהיר למשב רוח הרמוני של הזדככות בסיום. אין כאן חיבור מהותי לשירים למי שמחפש משהו כמו אלבום קונספט.
האלבום העשירי של רוקפור מוקדש לנושאים הקשורים לחיים בערים הגדולות בעולם, בעיקר איבוד הזהות האנושית בעיר של ימינו. "שכונה סגורה" הוא שיר על תוצאת הלוואי של תהליך האורבניזציה- מהבית הערבי וגן האירועים של פעם ועד השתלטות כרישי הנדל"ן ובתים לעשירים בלבד עם חברת ניהול, ספא, מצלמות וש"ג בכניסה. מה רוצים להגיד? מחאה? שהכסף ניצח? סתם נוסטלגיה לימים עברו? "זה לא אנחנו זה העולם שהשתנה" כתב דני רכט, ומה לעשות שהעולם זה אנחנו. את מצבו של העולם משנים בני אדם.
הקצב וקולות המקהלה גרמו לי לתחושה של מוסיקה מפעם – קצת להקות צבאיות, קצת מקהלת הצבא האדום, קולות שמעמיסים על השיר, התלהבות יתר עקרה של הזמר. לא עשה לי את זה, לא הטקסט, לא הצליל.
"מלמטה למעלה" הוא מכתב-תפילה לאלוהים, שיר שנטוע באלבום באופן אקראי – קונטרסט בין צליל הזיה שמימי ורוק דיסטורשני דחוס של גיטרות מכסחות.
"הכל דבש" – שיר על מלכת הדבורים שרוצה שיחושו – שהחברה מושלמת, ושזה בסדר שמנהיג מחסל כל הטוען לכתר, כשהוא למעשה מנהל עניינים על "פחד וחנופה". רוקפור אינם מכסחים. תנו לקולות ההרמוניים להשמיע את האמת בנימה צינית וסרקסטית. הקצב האיטי, איפוק הצעקה לטובת הרמוניה רגועה מאפשר לאלי לולאי ושות' לשדר את קו המחשבה בבהירות נוקבת. בממלכת הדבורים יש מי שכורעים תחת העול מבלי יכולת להרים את הראש לעבר עתיד טוב יותר. בעוד שהמלכה, שעסוקה בעיקר בגינוני מלכות ובקשרי הון-שלטון, כדי לתת תחושה של "חברה מושלמת". שירת היחדיו של רוקפור הופכת את הנרטיב לסוג של המנון. מהטובים באלבום. רלוונטי לאללה.
ב"אילון סיטי" שרים הרוקפורים בשירת יחדיו על השינויים הגדולים בחיינו בעידן הטכנולוגי בהתרפקות על פשטות החיים בעיר של פעם בכל מובן, כששורת הסיום מסכמת "אילון סיטי הכל נהיה פוליטי" – אינה קוהרנטית לתובנת הכמיהה לחיים של פעם. המוסיקה משיבה רוח געגועים מההרמוניות הפופ של הביץ' בויז, כהצדעה לסיקסטיז של תום ופשטות.
ההתרפקות נמשכת ב"עיר לבבנה , חיים באפור". המפרט כאן מוכר למי שגדלו בעיר של שנות השישים: היויו שניתן במתנה לכל ילד שקנה נעליים ב"הפיל". גם "גלידה ויטמן" בהרברט סמואל שייכת לדוכן הזכרונות הרחוקים של המאה העשרים. בני המאה העשרים הופכים אט אט לרכבי אספנות, שמתפלשים בחלום נוסטלגי "בלי רעשים, כעסים ועניינים". על רקע הווה מבאס, עתיד חברתי ומדיני לוט בערפל, יש בהחלט הצדקה לערגה וכמיהה למחוזות ומחזות הילדות. גם כך, מי שנעוריהם התרחשו בשישים ובשבעים, לא יכולים שלא להימרח מחדש על מונומנטים של הימים ההם – משה דיין, עיתון להיטון, יו-יו, סמי וסוסו, "מצעד הפזמונים" ועוד מיני מאפייני ילדות ונערות כמו כסף לחלב שהיו משאירים לילד מתחת לשטיח.
המוסיקה לוקחת לשם, מזכירה מהלכים מהשירים של אריק אינשטיין מהתקופה של "כמה טוב שבאת הביתה", במנגינה, בעיבוד, בשירה. פתאום, התחושה הזו, שבשבעים היה פופ ישראלי שאתה מזהה קווי מתאר שלו בשיר של רוקפור. גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא נוסטלגיקן חסר תקנה. אז נכון אתם צודקים. ממש לא אובייקטיבי. רוקפור מדברת כאן בשפה שעושה לי את זה הכי ישיר ואמיתי.
דמות הילד שמגלם את התום חוזרת ב"עשר דקות" – שיר מסע בעיר ללא תקווה/אמונה, שבו מפנים הרוקפורים שאלה לילדים: " "ילדים, תגידו אזף איפה אני מתחבר?איפה אני מסתתר בעיר הגדולה?"
"תנו לשמש לעלות" הוא משפט שהתפרסם ב"שיר לשלום" של יענקל'ה רוטבליט ויאיר רוזנבלום המבטא כמיהה לשלום. רוקפור משתמשים בו בקונטקסט מחאתי על הפרת האיזון הסביבתי בעיר בכל מרכיב שהוא. המוסיקה – רוק מהיר, אלא שהאמירה טובעת בסאונד רווי הדציבלים ושירת היחדיו.
ב"ובינתיים בעיר" רוקפור שרים געגועים לתשוקה, רחוב הירקון, בית מלון זול בעיר יקרה קרה מוזרה, גם מלהיבה. צליל קלידים וינטאג' פותח. אנחנו מצטרפים לבלדת סלואו בנוסחים רומנטיים המתכתבים גם עם שנות השישים. בואו נעמעם אורות וניצמד. השיר? – מים גנובים ימתקו. סקס באווירת מסתורין. נרד מהכביש הראשי של החיים הסואנים 24/7 לסמטה חשוכה. התחלה של חלום. שירת הרגש המאופקת.
רוקפור ממשיכה להיות מחוברת בטבורה למוסיקת הפופ-רוק של השישים-שבעים. השיר הזה הוא מעין הומאז' למוסיקה של פעם, משב רוח חמים מהימים שהתמים והטוב ניצח, ורוקפור מיישמים אותו על אוירה הניכור האורבנית של ימינו בעיר הגדולה בסולו גיטרה צובט מהנשמה. האם הנוסטלגיה מנצחת את המודרנה? – אין בעיה. שתנצח.
"ארץ עיר" הוא אלבום טוב של להקה המנסה רטרוספקטיבה וגם להיות מחוברת לעצמה בהווה. עדיין – התוצאה נשמעת שעטנזית מדי, אלבום שחלקיו הטובים אינם מצליחים להתחבר לשלם מהסוג הממוקד, האולטימטיבי, כזה שמתיישב לך חזק בפנים.
שירים: אורבניפאניקה, שכונה סגורה, מלמטה למעלה, הכל דבש, אילון סיטי, עיר לבנה, חיים באפור, העיר השחורה, עשר דקות, סלון טוקיו, תנו לשמש לעלות, ובינתיים בעיר, האלווין, עד הלקוח האחרון
רוקפור הם: אלי לולאי: שירה, ברוך בן יצחק: גיטרות, שירה, כלי הקשה, מרק לזר: בס, שירה, יקי גני: קלידים
עיבודים והפקה מוסיקלית דני רכט & רוקפור
