לא להאמין שזו רוקפור. לא הטקסט לא המוסיקה "מסגירים" את להקת הרוק הותיקה, הנוטה לשנות שפות וזהויות. הפעם – על תוצאת הלוואי של תהליך האורבניזציה בערים הגדולות. מהבית הערבי וגן האירועים של פעם ועד השתלטות כרישי הנדל"ן ובתים לעשירים בלבד עם חברת ניהול, ספא, מצלמות וש"ג בכניסה. מה רוצים להגיד? מחאה? שהכסף ניצח? נו באמת. סתם נוסטלגיה לימים עברו? "זה לא אנחנו זה העולם שהשתנה" כתב דני רכט, ומה לעשות שהעולם זה אנחנו. את מצבו של העולם משנים בני אדם.
הקצב וקולות המקהלה גרמו לי לתחושה של מוסיקה מפעם – להקות צבאיות, מקהלת הצבא האדום, קולות שמעמיסים על השיר, התלהבות יתר עקרה של הזמר. ממש לא עשה לי את זה, לא הטקסט, לא הצליל.
פעם פה היה בית ערבי. אחר כך בית מלון /מפעל חיים של תעשיין אמיד ציוני עם חזון / מלון איטלקי במאה אחוז, גם הבונגלוס מחו"ל / בפתיחה הגיעו ראש הממשלה וצמרת משרד הביטחון.
ליד הבריכה התחככו בכיף אלופים ושגרירים / אנשי עסקים, אצולת הממון – גרסת שנות החמישים / גן אירועים – כל ערב ניגנה, תזמורת ריקודים / פה זה קלאסה, לא מקום לסתם אנשים
פזמון: כאן שכונה סגורה… כאן שכונה סגורה. / אהה, אההה / זה לא אנחנו, זה העולם שהשתנה / אהה, אהההה
חמישים שנה אחר כך, התקרבה העיר וחלו שינויים / המלון המיושן אירח בקושי משלחות ספורטאים / חשבו אולי תהיה כאן שגרירות. אולי בתים משותפים / בסופו של דבר הכסף ניצח, בנו שכונה לעשירים
פזמון: כאן שכונה סגורה… כאן שכונה סגורה אהה, אההה / זה לא אנחנו, זה העולם שהשתנה
מאות דיירים עמוקי כיסים. אנשים עם השפעה/.יש פארק פרטי, חוגים שווים, חברת ניהול וספא /הרחובות ריקים, לדירה עולים ישר מקומת החניה / יש מצלמות, יש אבטחה, וש"ג בכניסה.
רוקפור הם: אלי לולאי: שירה, ברוך בן יצחק: גיטרות, שירה, כלי הקשה, מרק לזר: בס, שירה, יקי גני: קלידים