"אני שרה כדי לשאול מי יכול לתת לנו קול"', שואלת-שרה רות נודלמן. השאלה נשמעת הכי רלוונטית לזמן הזה. אדם בתוך עצמו גר, אבל אבל לא יכול להמשיך קדימה כאילו כלום, להישאר באזורי הנוחות שלו, מתחת לשמיכה חמה ולהתעלם מעולם כאוטי "הולך ושוקע".
נודלמן יוצאת מנקודת התבוננות בחיי יום יום – על "אנשים חולפים" במסלול חיים שגרתי, ומנסה לצאת ממנו לשאלות חיים בוערות במציאות שבה איבדנו תחושת שיייכות.
הטון הנוגה הצנוע בפתיחה, הצלילים המינוריים האלה, המנגינה התחושתית ועיבוד האווירה מתלכדים לרמת אמינות גבוהה. הקצב (איתמר דוארי) מייצר מתח דק המניע את הנרטיב. המעבר הדרמטי ל"הייתי שרה לעצמי בלי קול" הוא ניגוד עוצמתי שמשדר עומק החשש. רות נודלמן שרה ממקום של חשש וכאב אמיתיים. השירה שלה נשמעת כמו נגיעה בעצב חשוף.
רות נודלמן במקום הזה
הייתי מסתכלת/ על אנשים כשהם עוברים/ לא מחליפים מבטים/ כמעט לא מחייכים
שמות הרחובות מזכירים / אנשים שחלמו להיות כאן/ וכולנו עוברים, ממשיכים
קדימה עם הזמן
זקן מקשקש בקופת הצדקה/ עד שמישהו זורק לו מטבע / אישה מלטפת כינור במשיכה ארוכה
עד שהצליל גווע
הייתי שרה לעצמי בלי קול/ מי יכול לתת לנו קול/ אני שרה כדי לשאול
מי יכול לתת לנו קול
בינתיים אנחנו חיים פה/ בַמקום הזה / אם נחזיק שנה, אולי נמשיך עוד
נאריך את החוזה
מתחת לשמיכה חם/ ואנחנו מרוצים/ לרגעים נדמה שאנחנו בדיוק
איפה שאנחנו רוצים
השמש כל בוקר עדיין עולה/ על עולם הולך ושוקע/ מאיזה מקום שוב עולה שאלה
כמו מאליה
