האהבה, אותו מסתורין רחב ידיים, לא יכולה להתגלות במקום של כיווץ וניסיון לשלוט במציאות. שירה ויזל משחררת אנליזה על שני אנשים עצובים שלא יודעים לבכות, שכמהים ליחד, אבל יכולים רק להישאר לבד. התזמון ביניהם על הפנים.
השיר עולה על מסלול מוסיקלי קצבי נגיש, מושר מעט flat. קול נמוך לא משויף, ללא מנעד מרשים, הגייה שבולעת מעט את המילים, ובכל זאת ההבעה היבשושית משהו של ויזל נשמעת אותנטית, מזכירה לי את צבע קולה של קורין אלאל.
מהלך המוסיקה אינה משרה עצבות על המאזין אבל מכיל את משקע העצבות שהצטבר אצל ויזל. יש כאן זרימה יפה של התרגשות אמיתית. העיבוד תומך בניואנס יפהפה שמוסיף שכבה חיונית לנרטיב של השיר. סינגר סונגרייטר מהסוג של שירה ויזל אינה זקוקה לקול גדול כדי לשכנע ביצירה התואמת את הלכי נפשה.
שירה ויזל תזמון – מילים
זה נשמע קצת מוזר/ אבל גם אני לא בוכה/ אולי זה מה שמושך את שנינו/ אחד לשנייה
שומרים על העצב/ שלא יברח/ שלא יכפה עלינו/ לאבד ת'שליטה
מעניין איך הייתי מגיבה/ אם זה היה ספר של מישהו זר/ שאקבל יום אחד/ בתוך עטיפה
התזמון שלנו רע/ כי שנינו זקוקים לכל כך הרבה/ אבל מפחדים/ לבקש אהבה
סוחבים עלינו/ עבר מלוכלך/ עם פצצות שלא נוטרלו/ מגעים ששרטו/ עור שעטף
בלי לעבד ת'מכות/ אתה עומד לידי רועד
מעניין איך הייתי מגיבה/ אם זה היה ספר של מישהו זר/ שאקבל יום אחד/ בתוך עטיפה
התזמון שלנו רע/ כי שנינו זקוקים לכל כך הרבה/ אבל מפחדים/ לבקש אהבה
מעניין איך הייתי מגיבה/ אם זה היה ספר של מישהו זר/ שאקבל יום אחד/ בתוך עטיפה
התזמון שלנו רע/ כי שנינו זקוקים לכל כך הרבה/ אבל מפחדים/ לבקש אהבה