פסטיבל ניו אורלינס בלי נגנים מניו אורלינס או בכלל הרכבים מהעולם שזה תחום התמחותם? לא להאשים את האמרגנים ("שמים הפקות"). אלא כמה נדוש – את הקורונה, ימח שמה. הפסטיבל תוכנן תחילה עם אורחים מחו"ל, אבל המציאות טפחה שוב, ונאלצו למחוק חלק מהרשימה ולאלתר משהו מההיצע הלוקאלי. זה יקרה באוקטובר בין 14-16 במוזיאון תל אביב.
תזכורת לסיבת ההתכנסות: הג'אז הניו-אורלינס צמח מתוך כור ההיתוך של תרבויות – השחורה, הצרפתית והספרדית. הוא הוליד מסורת של חדוות נגינה, שירה ומחול. ניו-אורלינס היא עיר נמל שבה עברו חיילים (במלחמה הספרדית-אמריקנית) ותזמורות צבא בדרכם חזרה אל ביתם. בעיר הזו התמזגו המארשים, השירים הקריאוליים, הבלוז, שירי העבודה לאותה מוסיקה ספונטאנית קולנית שנודעה ברבות השנים כסגנון ניו-אורלינס, שפרח במיוחד באווירה המוסיקלית הקוסמופוליטית של העיר, שאתו הובילו נגנים ויוצרים כלואי ארמסטרונג, סידני בשה, קיד אורי, רול מורטון, קינג אוליבר. הג'אז היווה חלק מהותי של חיי השחורים בניו-אורלינס, והוא שימש את התושבים במצעדים, בהלוויות, בפרסומת לנשפי ריקודים. להקת נגנים הייתה עולה על עגלה וחוצה את העיר בנגינה. ההיתוך התאפשר מתוך הריכוז העירוני הגדול ומתוך היחס הסובלני של הכנסיה הקתולית – אליה השתייכו רוב תושבי ניו-אורלינס למוסיקה. אין ספק כי האלמנט של המוסיקה השחורה היווה את עיקר ההתפתחות של הסגנון הג'אזי הזה. הגל החשוב הראשון של השפעה מוסיקלית שחורה העלה את הראגטיים (Ragtime), סגנון שהתפתח בסוף המאה ה-19 והגיע לשיאו.
ניו אורלינס כמסורת ג'אז עממית ממשיכה לחיות ולהוות סיבה לפסטיבלים רבים. הפסטיבל בתל-אביב ישיב רוחות המגיעות מהג'אז הזה, אבל בעיקרו הוא פסטיבל של סלט ושאר ירקות, נטול כוכבים, ובעיקר מבטיח לחובבי הג'אז מבחר של הכל כלול.
נסנן את המופעים שמתכתבים עם מושא הפסטיבל:
יעקב חוטר, גיטרה צוענית סולו – הסווינג הצרפתי של שנות ה-30 וממנו. המופע מורכב מעיבודים ליצירות מסגנונות שונים – קונצ'רטו לכינור של באך, בלדות צועניות, Stairway to Heaven ,Take Five, יצירות של אבי הג'אז הצועני, Django Reinhardt ויצירות מקוריות.
דין צור (סקסופון קלרינט) ו"והפרזרביישן בנד" הרפרטואר המסורתי של המוסיקה אשר נוגנה ב"פרזרביישן הול" בניו אורלינס בניהולו של נגן הבס בן יופה.
חמישיית החצוצרן גרגורי ריבקין – מ"הוט פייב" ל"אול סטארס" מההרכב הראשון שלואי ארמסטרונג הקליט איתו אשר ביטא את רוח האילתור בג'אז, ולמעשה הוציא את האילתור מהקונספציה השיתופית לאילתור סולני של היחיד. וארמסטרונג היה "מלך" המאלתרים.
אדית פיאף בניו אורלינס עם להקת ישראדיקסי והזמרת דבורה בנאסולי. שילוב בין הסווינג הקברטי הצרפתי לבין הדיקסי האמריקני, בין העצב והרגש הניו אורלינסי למלנכוליה הפריסאית.
בלוז וגוספל עם מקהלת FANGA GOSPEL ושישיית פאנגה ביט. 15 זמרים וזמרות המקהלה במיטב רפרטואר הגוספל והבלוז הווקאלי.
עמיקם קימלמן סקסופון טנור, מורטון קם סקסופון טנור, דרור בן גור סקסופון טנור במחווה לקולמן הוקינס, בן וובסטר ולסטר יאנג, אשר הגדירו את צליל הקטיפה האוורירי ואת הביטוי האינסטרומנטלי לקול האנושי והרומנטי בג'אז.
החצוצרנים יובל שפירא, גרגורי ריבקין, אלי פרמינגר במחווה לגדולי החצוצרה באדי בולדן, קינג אוליבר, פרדי קאפארד וכמובן לואיס ארמסטרונג.
שירי להקת "גזוז" בניו אורלינס בהפקה מיוחדת במלאת 40 שנים ללהקת גזוז המיתולוגית. ההרכב שנקרא "היפ סווינג נונט" יציג עיבודים מיוחדים לשירי גזוז ("תשע בכיכר", "חללית", "שיר עבודה") שנעשו ע"י מובילת הלהקה, הזמרת תמר שרק.
ההיפ סויינג נונט – "חמש בבוקר עוזבת" של להקת פרמיירה
תזמורת הסווינג של מיטל ולדמן וניצן קולקו "M&N" במיטב קטעי הסווינג משנות ה 30 וה-40 ואליהם יצטרפו רקדני סווינג מבית הספר "Swing It".
רביעיית קובי סלומון – גודמניה – במחווה לבני גודמן , "מלך הסווינג" שהוביל של תזמורת ביג בנד על טהרת הנגנים הלבנים על טהרת ה"הוט ג'אז", כלומר מוסיקה שנוצרה בהשראת ניו אורלינס ושיקאגו לפני 1930.
נשף כוכבי הפסטיבל – הפינאלה מיטב ההרכבים והאמנים של פסטיבל ניו אורלינס השלישי
