בילדות, בחדר שלה, שירי מימון שמעה-שרה הרבה ויטני יוסטון, הזמרת שהיתה לה להשראה ענקית. השיר הוא התרפקות על התקופה ההיא, שבעיני המתבוננת נראית תמימה.  מצד אחד סוג של אידיאלזציה שנוצרת ממרחק השנים של הילדה ששרה בלי לחשוב, אבל גם מודעות מפוקחת לחלום שעלול להתפוגג.
בבלדת הסול-פופ נוסח השמונים,  מימון מנסה  לשיר מהיבט המתגעגע מלודרמה רגשנית. ההשפעה של המוסיקה הזו כל כך דומיננטית שהיא מגיעה עד העיבוד. מימון לא מגלה דבר חדש על עצמה כזמרת. היא טובה במה שהיא טובה – שרה את ההתרפקות בכל עוצמת קולה. לא הייתי מכנה את המוסיקה הזו סול, אבל האוריינטציה היא של סול, ותחושת הגעגוע אינה משקרת.
הסרטון המצורף מציג חדר הלבשה תוסס של מאחורי הקלעים של מועדון לילה/ קברט. הגם שיש בו איזושהי אווירת רטרו – הקשר שלו לשיר מעורפל.

וידיאו: קובי פלשמן

דווקא כשחשבת/ שאין לאן ליפול/ שוב את מגלה/ מתחילה לשאול
איפה הילדה/ ששרה בלי לחשוב/ למה היא בוכה/ גם כשכל כך טוב
התגעגעתי מאד/ לזאת שעוד/ שומעת בחדר את ויטני צועקת לי/ אוווווווווו
כי כבר מכרתי הכול, כל כך בזול/ מרוב שרציתי, ניסיתי, טעיתי/ שוב ושוב…
רק רוצה לחזור, רק רוצה לחזור/ רק רוצה לחזור, רק רוצה לחזור
מי רואה אותך/ מבלי להסתנוור/ מי יאהב אותך/ כשכל זה ייגמר
רוצי יחפה/ שירי בלי לחשוב/ כמה את יפה/ ככה מקרוב
התגעגעתי מאד/ לזאת שעוד/ שומעת בחדר את ויטני צועקת לי/ אוווווווווון
כי כבר מכרתי הכול, כל כך בזול/ מרוב שרציתי, ניסיתי, טעיתי/ שוב ושוב…
רק רוצה לחזור, רק רוצה לחזור/ רק רוצה לחזור, רק רוצה לחזור