בשורתו הראשונה, "תְּנוּ לַשֶׁמֶש לַעֲלוֹת", מזכיר "שיר לשלום" את השורה "Let the Sunshine in" (בתרגום של אהוד מנור: "תנו לשמש יד") מתוך המחזמר "שיער", שהוצג לראשונה בארצות הברית ב-1967. מחזמר הרוק ביטא את עמדותיהם של ילדי הפרחים של שנות ה-60, שדגלו בשלום, בשוויון, באהבה, בחופש ובאחווה והביעו התנגדות נמרצת למלחמת וייטנאם.
ב"שיער" מתלבט צעיר אמריקאי אם להתגייס לצבא, כפי שדורשים הוריו, או לשרוף את הצו, כפי שעשו חבריו. חברו מתגייס בטעות במקומו – ונהרג בווייטנאם.
"שיר לשלום" מבכה את הצעירים שנהרגו במלחמות ישראל, וקובע כי מבחינתם אין ערך בתפילות. הם גם אינם יכולים לשמוע את שמחת הניצחון או את שירי ההלל ששרים להם: אין טעם בכל אלה, כי אין בכוחם לשוב ולהחיות את המתים. מסקנת השיר: יש להימנע ממלחמות. במקום להתפלל או להלל את ההרוגים, מוטב למנוע את מותם, ולכן רק קול אחד צריך להישמע: הקריאה הרמה לשלום.
השיר הפונה אל כולם מבלי להאשים מישהו, אל כל מי ששומע את השיר, ובשם הנופלים מבקש מאיתנו לשנות את המצב, לפעול. "הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם", הוא קורא, "הָרִיעוּ לַשָּׁלוֹם" – וקובע שאפשר לעשות זאת, שלא מדובר בחלום.
המנון השלום? לא לכולם? איך להסביר את ההתנגדות לשיר? הרי "שלום" הייתה במשך שנים רבות המילה הראשונה שילדים בכיתה א' למדו לקרוא ולכתוב.  האם אפשר להעלות על הדעת שבמדינת ישראל היו מתנגדים נחרצים לשאיפה הזו.
עצרת השלום שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 באה חזק את  "כן לשלום, לא לאלימות" ולתמוך ביצחק רבין ראש הממשלה, שכינה את עצמו בנאומו "חייל של שלום", ואז בתום העצרת קיפדו שלוש יריות אקדח את חייו, ודומה כאילו היריות ההן קבעו: "לא לשלום, כן לאלימות". האם ישראל 2020 שונה?

"שיר לשלום" 4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל רגעים לפני הרצח ששינה את פני ההסטוריה של מדינת ישראל

*** "שיר לשלום", מהשירים החרותים חזק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, נחשב שיא ומהפך בתולדות הלהקות הצבאיות, משום היותו אחד השירים היותר חריגים שנכתבו ללהקה הצבאית, ניסיון לשבור את המיתוס של שיר ההלל ושמחת המנצחים במלחמות.
יאיר רוזנבלום ז"ל שהלחין אמת השיר אמר, כי התחושה של חברי הלהקה ומחברי השיר היתה, שיש לשיר אותו לא כשיר מחאה, אלא כשיר של צבא לוחם המאמין בצדקתו ואף מתריס על כך, שלא נעשה די למען השלום. יענקל'ה רוטבליט כתב מילים מתוך זעקה פנימית ואמונה תמימה "איש אותנו לא ישיב / מבור תחתית אפל, / כאן לא יועילו / לא שמחת הניצחון ולא שירי הלל"
השיר הושר במקור בשנת 1969 בימי מלחמת ההתשה על ידי להקת הנח"ל בתוכניתה "היאחזות הנחל בסיני" עם הסולנית מירי אלוני ובהשתתפות גידי גוב, ירדנה ארזי, אפרים שמיר, לאה לופטין, דני סנדרסון, רותי הולצמן, אלון אולארצ'יק ועוד.
השיר עורר, כזכור לרבים, ויכוח ציבורי נוקב, הכנסת רעשה, הממשלה סערה. אלוף הפיקוד דאז, רחבעם זאבי (גנדי) החרים את להקת הנח"ל ואסר על הופעותיה במרחב פיקוד מרכז. חברות התקליטים ניצלו את המהומה והפיצו את השיר באלפי עותקים. רק משה דיין, שר הביטחון דאז, אישר להשמיע את השיר. הוא נימק את האישור בכך, שצה"ל בביטחונו ובצדקתו, יכול להרשות לעצמו לשאוף ולזעוק לשלום. השיר ניצח בסופו של דבר את מתנגדיו, גם בפיקוד העליון, והפך להמנון הכמיהה לשלום ולהמנון הפוליטי של השמאל.
השיר הושר בתום העצרת למען השלום ב-4 בנובמבר 1995 בביצוע מירי אלוני, יצחק רבין, שמעון פרס, הגבעטרון והאירוסים. בתום אותה עצרת נרצח יצחק רבין. דף מילות השיר, שהיה בכיס חולצתו, נתגלה מוכתם בדמו. "שיר לשלום" הפך מאז לאחד מסמלי הזיכרון לרבין, וחלק בלתי נפרד ממורשתו.

תנו לשמש לעלות / לבוקר להאיר/ הזכה שבתפילות / אותנו לא תחזיר.
מי אשר כבה נרו / ובעפר נטמן/ בכי מר לא יעירו / לא יחזירו לכאן.
איש אותנו לא ישיב / מבור תחתית אפל/ כאן לא יועילו / לא שמחת הניצחון / ולא שירי הלל.

לכן, רק שירו שיר לשלום / אל תלחשו תפילה / מוטב תשירו שיר לשלום / בצעקה גדולה.

תנו לשמש לחדור / מבעד לפרחים. / אל תביטו לאחור/ הניחו להולכים.
שאו עיניים בתקווה/ לא דרך כוונות / שירו שיר לאהבה / ולא למלחמות.

אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום! / כי לא חלום הוא / ובכל הכיכרות / הריעו לשלום!

לכן, רק שירו שיר לשלום…