בנתיבי החיפוש העצמי, יש מנגינה אחת שאיתו תמיד הולכת. שי גבסו רגיש, רגשן, שר על אמונה, חלום, דרך. לב. שביל בלי שם. התשובות לשאלות שנמצאות בכוכבים. אני מאמין לסנטימנטליות המעט מתיפיפת (בטקסט) של גבסו, שלעיתים קצת עולה על גדותיה, אבל משהו במוסיקה שלו משדר המיית לבו. זהו טון של התרגשות שאינו משקר. גם אם זו אינה המנגינה האולטימטיבית של גבסו, גם לא מוסיקה המעידה על התפתחות מיוחדת, עדין בלדת הפופ המתפעמת הזו – היא שיקוף אמין של מה שמתרחש פנימה, נרטיב תחושתי אישי שהופך מנגינה אותנטית, זו שהוא מייחל לה לאורך שביל ללא שם. רגשנותו של גבסו מקבלת מימד דרמטי גם בזכות העיבוד המוזיקלי המכיל ניואנס יפה, ומעצים את המילים והביצוע.

בימוי – רם שוויקי ואופק כהן

יש מנגינה שאיתי תמיד הולכת/ את התשובות לשאלות היא שוב לוחשת
״אני איתך היום עוד תראה שפתאום״/ אדם הולך בין הזמנים שמשתנים בקצב
ובין הצעדים ברחובות יש אמונה ודרך/ אתה רוקם חלום
היא מחזיקה לי חזק בלב/ היא יודעת שהוא מסתובב חזק
אני כאן/ לא שואל מה כדאי או לא כדאי/ יש תשובות לשאלות/ בכוכבים שעוברים עלי
שביל בלי שם/ מחכה לך/ תדע שיש גם דרך חזרה
יש מנגינה שאיתי תמיד הולכת/ זה מתפרק מתוך הסנה ואז קורץ לך
האם אתה בא?
יש ימים כמו לילות זה שוב צומח/ ספק שמפרק לך את כל מה שסודר/ כמעט נשבר
היא מחזיקה לי חזק בלב/ היא יודעת שהוא מסתובב חזק
אני כאן/ לא שואל מה כדאי או לא כדאי/ יש תשובות לשאלות/ בכוכבים שעוברים עלי
שביל בלי שם/ מחכה לך/ תדע שיש גם דרך חזרה