אני זוכר את שי זורניצר מהשיר "התחייבות", לחן שכתב למילים של אהוד מנור שאומרות: "שוב אני מוכן לומר לך את המילים המקרבות/ מוכן להסתכן שוב במילים המחייבות / רוצה להשאר לצידך / איתך / הלב הזה נפתח/ ועולה צרוף מילים שכבר נשכח / אני אוהב אותך". מה קרה לאהבה מאז? לפי השיר החדש נוצרו בה סדקים, אבל הוא מעדיף אותה (את האהבה) כפי שהיא – הצחוקים והבדיחות, מגע היד הנדירה, השותפויות בחיים. גזר על עצמו לשמור עליה, יוכיח שהאהבה של פעם עוד מנצחת.
השיר כתוב  כמכתב, הניסוח גולש לעיתים לפרוזה פשטנית, ויש מקום לליטוש פואטי. דוגמא: "גאה (צ"ל: גא) על כל מה שבנינו, שהצלחנו לעשות בית, ילדים, פרויקטים" . המנגינה הצנועה, הקצב האיטי הטון המלנכולי, ההרמוניה מצליחים לשדר את תחושת הגעגועים מפרספקטיבה בוגרת-מפויסת. התחושה שממלאת את שי זורניצר בהחלט עוברת ואף מחלחלת.

אולי גזרתי על עצמי לשמור עלייך / להוכיח לך שאפשר אחרת/ שאהבה יכולה להמשך לנצח.אני מת מוות אטי ומייגע,
כזה שלא מותיר לי מפלט/ מנסה לכבוש אהבות ישנות/ ומתרחק מאיתנו לאט.
וכל הוויכוחים כבר לא כל כך מעניינים/ והלחץ פחות מטריד.
למי אכפת אם החלונות לא מבריקים/ אני הרבה יותר נהנה כשאנחנו צוחקים.
את זוכרת, כתבתי לך על פתק/ שלא אעזוב אותך לעולם.
אני עדיין, עדיין אוהב אותך.
את המבט העמוק, חסר הבטחון/ את הפאסון שאת לובשת/ את מגע היד הנדירה שלך,
כשאת נוגעת בי את כובשת.
וכל הוויכוחים כבר לא כל כך מעניינים….
כשאת לא נמצאת לידי, אני מתגעגע/ לבדיחות, לשיחות שלנו.
גאה על כל מה שבנינו, שהצלחנו לעשות/ בית, ילדים, פרויקטים
וכל הוויכוחים כבר לא כל כך מעניינים…
אולי גזרתי על עצמי לשמור עלייך/ להוכיח לך שאפשר אחרת.
שאהבה יכולה להמשך לנצח.