"שכונת המצליחים" אינה הבעיה, אפילו לא הפגישה המוזרה עם אלוהים במעלית, אלא הנפש הבוכה. הפרספקטיבה הסוציו-אקונומית היא רק רקע למצוקה הפנימית. את הנפש הזו מצליח אורי ביילין להביע בשיר הקצר, להעניק למילים תוכן אמוציונאלי נוגה החל מצלילי הפסנתר בפתיחה, המשך בקול מחוספס ומלנכולי המבקש הצלה ממישהי, משדר בטונים שונים – מנמוך קודר לגבוה משווע. ביילין נוגע בנקודות הכי רגישות של המצוקה הפנימית, בתשוקה למקום המיוחל בו ניתן להתחיל מהתחלה. העיבוד מציג נפלא את מגוון התחושות – מקודרת לסהרורית וזועקת. זו דוגמא איך מוסיקה מצליחה להפוך מקבץ מילים מעט אניגמטי קצר למבע עוצמתי שיש בו חיים.
אהלן מה קורה/ בשכונת המצליחים?
הבוקר שוב פגשתי במעלית את אלוהים.
קחי אותי/ למקום אחר/ שבו מותר להישבר
למקום שבו אפשר להגיד כל מילה
למקום בו נוכל להתחיל מהתחלה
בשכונת המצליחים/ כאן אף פעם לא בוכים
החיים כל-כך יפים/ בשכונת המצליחים
קחי אותי/ למקום אחר/ שבו מותר להישבר
למקום בו מותר להגיד כל מילה
למקום בו נוכל להתחיל מהתחלה
