בית ישן אינו רק ארבעת קירותיו ומספר חדריו – בית ישן הוא בעיקר זיכרונות המפעפעים בנבכי הלב והרגש. זה משהו גדול מסך הפרטים המצויים בו, שמעניק תחושת שייכות מתמשכת. מבחינה זו, הבית נשאר כזיכרון מפעים לבבות של מי שעזבו אותו, גם אם הדיירים התחלפו. הזכרונות הופכים לרוחות עבר הנושבות ממנו. דני רובס כתב לשלומית אהרון על חזרה אל הבית הישן. בגדול, לא מספיק לעורר געגוע בעלמא – צריך להיווכח שחוזרים אל כל אותם דברים שהפכו את הבית למהות חיים. השיר כתוב קורקטי עד לשורה המחרבת – "זה לא שרע לי בחיי עכשיו/ אבל השורשים תמיד קוראים לי" – שמקומה בשיחת חולין ולא בטקסט שירי, במקום להמשיך את הקו הפואטי – עוברת שלומית לפרשנות פרוזאית.
המוסיקה של מתי כספי עושה חסד גדול לשירי הזה. צליל הפסנתר בפתיחה הם מקדם אפקטיבי של תוגת הגעגועים. הלחן בהמשך והעיבוד – עקב בצד אגודל, מסייעים לספר את סיפור הלב, מכילים את התחושה. הביצוע של שלומית אהרון מעניק עומק לנרטיב בהתרפקות מדוכדכת משהו, בטון שמשדר את התחושה. אהרון לא לובשת מסיכות. היא נשארת באוריינטצית האולד סקול שתואמת את מידותיה, נאמנה לעצמה.
שלומית אהרון הבית הישן בימוי: ניתאי גבירץ ואמיר פישמן
הבית הישן עומד יתום/ גדר שמקיפה את ילדותנו/ עוד יש בו את היופי והתום/ אך כל מה שהיה לי כבר איננו שם
כאן בבית בו גדלתי/ את סודי כל קיר זוכר/ והכל עכשיו שונה/ גדל שם מישהו אחר
עצרתי רק לרגע לידו/ חומה גבוהה סביב מי שאז הייתי/ ועץ הברוש עדיין לצידו/ הוא עד אילם לכל מה שעשיתי שם
כאן בבית בו גדלתי/ את סודי כל קיר זוכר/ והכל עכשיו שונה/ גדל שם מישהו אחר
זה לא שרע לי בחיי עכשיו/ אבל השורשים תמיד קוראים לי/ בין מה שיש למה שלא נחשב/ הזכרונות מכאן תמיד גורמים לבכות
כאן הבית בו גדלתי/ העולם כל כך אחר/ עצרתי רק לרגע להביט/ הבית הישן הזה כבר לא שלי
