האלבום נפתח כסרט מתח. המוסיקה של "צב" מכניסה מיד למסלול  קודר, אפלולי, שירה מדוכדכת של טון נמוך. הוא שר אליה – "ואני הולך לאט כמו צב עם בית על הגב/אני הולך איתך בונה לך בית על אגם". היא לעולם לא תבין מה קורה לצב בלב. הדרמה האישית מועצמת ע"י הפקה מוסיקלית, המשמשת כתפאורה דומיננטית.
האלבום החדש של שלומי ברכה הוא מסלול מוסיקלי קודר מנקודת מבט של החיים בעיר תל-אביב. סוג של מסע נפשי שעבר בינו לבין עצמו. ברכה חוקר צדדים אישיים של עצמו מול העיר.
הדקורציה המוסיקלית המדוכדכת והאפלולית קיימת בכל חלקי האלבום. "עושים אהבה בלועו של דרקון במורד רחוב הירקון", שר שלומי ברכה בטון עגמומי התמונה הסוריאליסטית משקפת סיוט, לא אהבה. זהו  מסע למצוא אהבה (נחמה) בעולם נורא. הכניסה ללוע דרקון (פולט אש) מבטלת כל סיכוי. רחוב הירקון הווא הדרקון המתפתל לאורכו של חוף הים, שממנו מנסה הדובר לשאוב כוחות, אבל התחושה היא של התקדמות לאחור. שום דבר טוב לא קורה. האור בחלון הוא רמיזה לרחוב החלונות האדומים, מקום אפל של התרחשויות מיניות. הבדידות מזהרת. העולם מצטייר כגיהנום: "יורד במורד רחוב הירקון/ מסתכל על הים נראה כמו דרקון/ חושב אם אוכל לשתות את כוחו
לקפוץ לתוכו/ לגופי חליפה מחלק אחד/ אתה שם לבד/ מתקדם לאחור ונופל לתהוםואין זה חלום".
נשארים על מסלול המתח המלנכולי ב"מאדים ומחוויר" : "מסתובב סביב האזור ועצמך ומשחר לטרף/ והכתובת שנתנו לך שגויה ומסתובב בלי הרף/  בסיפור המסתורי הזה שלך אין סופים יש התחלות/ ובעיר הזאת אתה זאב ולא מלך החיות". ברכה מספר את הסיפור ואת התחושה, סיפור ש"אין בו סופים יש התחלות", שם שמתנוסס על ניאון מהבהב, איש שמתעורר על מיטה רחבה, מישהי מסובבת ומחזיקה אותו, אבל החשק שלו "ישן הרחק מכאן",  והוא "מטפס על מצוקי ענק סוטה מהאפיק".
המוסיקה, הלחן  והקצב מקדמים את הסיפור ההזוי משהו בתנועה מרתקת, העיבוד וההפקה עוטפים במתח מתגבר. שלומי ברכה שר את התחושה בטון נוגה-נואש, שנוגע בדרמה, אבל אינו גולש לרגשנות, מצליח לשדר ניכור עז ומצוקה עמוקה באמינות גבוהה.
במסע של ברכה יש ניסיון כושל להיכנס ל"בית החיות" שמאוכלס ב"פוליטיקאים בלי פנים ובאנשי ציבור במסכות" מוטען בקצב רוק מהיר. קיים גם מסלול לשומקום בשיר "לך לשם", מעין פרפרזה על הציווי האלוהי לאברהם, האפוף בצליל הזיה בתחילתו,  מוטען בצליל גיטרות גרנג'יות מנסרות בהמשכו, למעשה ציווי אירוני מר להגיע לריק – "מסיבה במוח אף אחד לא בא"
גם בינו ובינה – יחסים ללא סיכוי בשיר "מסגרת הדברים". זו שניצבת מולו נראית יותר כאיום מאשר פוטנציאל לקשר טוב. הוא חש, שבת הזוג חורשת מזימות, אבל לא ממש מצליח לתרגם את התנהגותה. היחסים הופכים לסוג של מאבק, (השימוש במילה "נשק" היא אסוציאציה למלחמה) יותר מאשר קשר שמשרה ביטחון ותחושה טובה. המנגינה, הקצב והטון מייצרים סיפור אפלולי דרמטי. שלומי ברכה נוגה, מביע את  תחושותיו בדכדוך כווידוי אינטימי שנשמע אמין. ה"תפאורה" המוסיקלית של עופר מאירי מעניקה לדרמה האישית עוצמות מוספות בהפקה המבליטה את האווירה האורבנית הקודרת והמכושפת.
הצליל האקוסטי המלודי הרך והפחות קודר של "שפת הים" על ניסיון לדיבור כדי "להתחיל הכל מהתחלה" הוא אשליה כי "הגלים מנפצים חלום ישן".
"אהבה לא גדלה על עצים" – רכות של שקט מתוח אחרי הסערה במסקנת חיים על מהות האהבה. ברכה מסיים בתחושה מסוימת של התרצות במשפט "אז שמרי על עצמך". הסיום – "ארץ עיר" (ע"ש משחק הידע הכללי), מהשירים היפים באלבום, פרק הסיום במסע הוא תערובת של געגועים, הזיה ומציאות שמכיל את תמצית התחושה שמילאה את ברכה ביצירת האלבום המצוין הזה.
"מאדים ומחוויר" נשמע כמו "האני החדש" של שלומי ברכה, כפי שהוא עצמו הגדיר אותו. "הזמר" שלומי ברכה הכי קרוב אל עצמו, משדר את הנרטיב הכי אותנטי, בטונים שתואמים את אווירת השירים.  סוף סוף נשמע כסינגר שמגשים את הסונגרייטר שבו. השאלה היא איך חוזרים אחרי האלבום הזה למשינה?.

מילים ולחנים: שלומי ברכה
עיבודים: עופר מאירי ושלומי ברכה
הפקה מוסיקלית: עופר מאירי
שירים: צב, דרקון, מאדים, בית החיות, לך לשם, במסגרת הדברים, עטלפים, שפת הים, אהבה, ארץ עיר